בטיול שנתי בגיל 11 היא הרגישה ממש לא טוב. זו הייתה תחושה שלא הכירה, כאבי בטן איומים ששיתקו את רגליה. הבנות כהרגלן לא הרגישו והיא לא סיפרה. הן התמקמו באכסניה בהתלהבות, תפסו מיטות ודיברו חזק מדי לתחושתה. היא הניחה את התרמיל, פרשה מהקבוצה ונכנסה לשירותים. כשסגרה את הדלת עוד שמעה את אחת החברות קוראת אחריה בפליאה, זה באמת לא התאים לה לא להילחם על המיטה בקומה העליונה. כשהגוף שלה התיישב על האסלה היא ראתה את הכתם האדום על התחתונים. היא לא ראתה דבר כזה מעולם, לא בתחתונים.
משהו לא בסדר, היא ידעה את זה בוודאות. אף אחד מעולם לא דיבר איתה על דם בתחתונים. הדבר הראשון שעלה בראשה היה שזה כנראה מגיע לה, שזה בגלל שאתמול בלילה היא נגעה בעצמה שם למטה. גם על זה אף אחד לא דיבר איתה, אבל זה הרגיש נעים ומתוק. היא ואמא דיברו על הכל אבל על הפרפרים למטה היא ידעה שאסור לה לספר, הייתה לה תחושה שאמא תכעס. ועכשיו הכל הפך ברור יותר; היא הולכת למות בגלל המתוק הזה של אתמול בלילה.
ציור: מיקה, בת 10
דווקא כשהם צעירים
חינוך מיני. מה זה מלבד זיכרון רחוק ומביך של מורה בחטיבת ביניים מול שרטוט מבהיל של גוף האדם? מי בכלל דיבר על דברים כאלה כשאנחנו היינו ילדים? ויצאנו בסדר, לא? ובכלל, מה עם היכולת שלנו לדבר עם עצמנו על מין/מיניות/פורנוגרפיה/יצרים/אוננות ועוד נושאים שהיה כל כך יותר פשוט אם לא היינו צריכים להתעסק בהם והילדים שלנו היו פשוט מבינים אותם תוך כדי שהם מתפתחים והופכים ליצורים מיניים.
אז בואו נדבר רגע על ה"יצאנו בסדר" הזה. פעם האינפורמציה לא הייתה נגישה. הדבר הכי גרוע שהיה יכול לקרות זה בהלה ובושה של ילד שעדיין חווה את עצמו כילד כמעט בכל המישורים, ופתאום נוספת לו עוד שכבת התמודדות שאותה הוא יפצח בדרך זו או אחרת. היום, לעומת זאת, אנחנו מתמודדים עם הצפה של אינפורמציה בתוך הבית, במרחק לחיצת כפתור, והאינפורמציה מגיעה היישר אל הילדים - לא מאורגנת, לא בהכרח בעלת אג׳נדה חינוכית, רוויה מוקשים קשים לעיכול. הילד נאלץ להתמודד עם מידע שאין לו שום יכולת לפרש או להבין ברמה הרגשית, ואנחנו נרדמים בשמירה ומתעוררים בבהלה כשהוא לוקח החלטות מסוכנות, כשהילדה משתמשת במיניות שלה במקומות שבהם היא עדיין לא יכולה להתמודד עם התוצאות, כשהם מתמודדים עם לחץ חברתי ולא רוצים להיתפס כחלשים אז הם זורמים, או שהם סתם משחקים במגרש של הגדולים כשהם עדיין ילדים.
העניין הוא שהם תמיד נראים לנו צעירים מדי. זה הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו כדי שניקח את הזמן ונמשיך לדבר בשפה של פרפרים ודבורים, נעביר ערוץ כשרואים נשיקה או נספר לילדה בת ארבע שהטמפון שהיא מצאה באמבטיה הוא חומר ריחני לניקוי האסלה. והאמת היא שהם אף פעם לא צעירים מדי. הם צריכים לפגוש תשובות אמיתיות לשאלות שלהם כשהם בגיל הרך, כדי שכשהם יתקרבו לגיל ההתבגרות הם לא ירגישו שהם אמורים להתבייש או להבין הכל לבד. אתם ממש לא מעוניינים להשאיר את החזית הזאת פתוחה לחסדי האינטרנט או האחים הגדולים של החברים שלהם. אתם לא יכולים לתכנן שכשהם יהיו בני 17, אתם תדליקו נר ותושיבו אותם לשיחה שבה האבות יסבירו לבנים והאימהות לבנות למה וממה כדאי להם להיזהר. כי שם, בניגוד לתקופה שבה אנחנו היינו מתבגרים, הם יהיו כבר אחרי אלפי חוויות מיניות מבלבלות מסוגים שונים (ולא, זה לא בהכרח סקס) ואתם תהיו עלובים ולא רלוונטיים.
התשתיות שנניח בגיל רך ישאירו את התקשורת ביננו פתוחה לימים שבהם הם כבר ממש לא ירצו לדבר איתנו. דווקא כשהם "צעירים מדי", הם יכולים לקבל הסברים על איך באים ילדים לעולם, מהו מחזור חודשי, מתי ולמה אנשים מתחבקים – וזה יהיה ממש כמו שתסבירו להם על עונות השנה, גירושים של שכנים או מאיפה מגיע החלב.
גם הומור יכול לעזור
כשהם צעירים הם ישאלו שאלות תמימות של סקרנות, שיפגשו כנראה את המבוכה שלנו: איך התינוק מגיע לבטן של אמא? למה הם מתנשקים ככה עם הלשון בתוך הפה? למה יש לך שערות שם למטה? מה זה פד? למה את ואבא ישנים ערומים במיטה? אז לפני שאתם מחליטים לקנות מנעול למקלחת (דבר שהם יצטרכו בגיל ההתבגרות), קונים סטים של פיג׳מות חביבות למבוגרים, מעבירים ערוץ בנשיקה או מסננים משפט שבטח אבא שלכם אמר כמו "כשתגדל, תבין" - תבינו אתם: הם צריכים תשובות פשוטות.
בשלב הראשון הם צריכים לשמוע את קומת הבסיס, ובעיקר הם צריכים להרגיש שזה בסדר לכם לענות על כל שאלה ולא שאמא דופקת מרפק לאבא ואבא מגמגם ואז הם מדברים באנגלית. מצד אחד לא צריך את כל האנטומיה, מספיקה תשובה של משפט או שניים, ומצד שני לא צריך לפחד להגיד שהבולבול של אבא נכנס אל תוך הפות של אמא כשהם ממש אוהבים וממש מתחבקים וממש רוצים שיהיה להם תינוק (אגב, גם כשאבא ואמא לא רוצים תינוק, זה עדיין נורא כיף להם בזמן הפרטי שלהם לעשות את זה וקוראים לזה לעשות אהבה). התינוק נוצר מזרעון של אבא שהגיע ראשון בתחרות הזרעונים, כשכולם שחו אל הביצית של אמא והזרעון הכי טוב וחכם ומוכשר ומצחיק ניצח בתחרות והתחבר עם הביצית.
ציור: ליהי, בת 11
הומור תמיד יעזור לכם לענות על כל שאלה: מעניין מה קורה עם הלשון תסתבך להם בתוך הפה, מעניין אם חיות מאוהבות מתנשקות גם, כמו מה נראה לכם הפד או השערות שיש לאבא ואמא למטה? אל תפחדו להגיד שאתם לא יודעים ושתחזרו אליהם עם תשובה אחרי שתבדקו, או לשאול אותם "למה אתה חושב שזה ככה?". תנסו להרגיש מתי עניתם על השאלה ועכשיו אתם סתם מוסיפים אינפורמציה שלא מעניינת אותם יותר, ובגילאים יותר גדולים תשאלו אם זה מביך אותם ותגידו שגם אתכם זה קצת מביך אבל שזה כיף שאפשר לדבר גם על דברים מביכים. אל תשכחו שהם שואלים מתוך סקרנות אמיתית והנושא עדיין לא נוגע בהם, כך שרוב המבוכה היא שלכם.
באופן די מפתיע, דווקא ההפחדות והאזהרות נקלטות מהר. בין אם זה בגיל הרך -"גופי ברשותי", "איברים פרטיים", לא לדבר עם זרים וכו', או בגיל ההתבגרות: קונדום/מחלות מין/הריון לא רצוי ושות'. דווקא שם אתם פחות נדרשים. אנחנו רוצים ללמד אותם לאהוב את הגוף שלהם, את כולו, גם את האיברים הפרטיים (תחשבו שהמסר הכי נוכח בגיל הרך הוא לשטוף את הידיים אחרי השירותים כי מלוכלך שם למטה, אז אולי כדאי להגיד עוד כמה דברים לא מלוכלכים על הלמטה שלהם?); אנחנו רוצים שהם ידעו שלאונן, או בשלבים המוקדמים סתם לגשש במגע, זה דבר נפלא ונעים, אבל שכדאי לעשות אותו בפרטיות (כמו שמתקלחים בפרטיות או הולכים לשירותים בפרטיות); אנחנו צריכים ללמד את הבנות שלנו שמחזור חודשי מתרחש פעם בחודש ולפעמים זה לא נעים וכואב ויוצא דם, אבל זה דם טוב ומרגש שמזכיר לנו שכשנהיה גדולות נוכל בזכות הדם הזה ללדת ילדים ולהיות אימהות. וכן - ילדים לא באים עם חסידה ולא יוצאים מהפופיק, הם יוצאים בדיוק משם, ולכן הדם הזה הוא לא כמו דם של מכה, הוא דם משמח. אותו הדבר עם קרי לילה.
אנחנו רוצים שהם ידעו שיש מצב שהם יצפו בטעות בסרטים באינטרנט והם נורא ייבהלו כי רואים שם אנשים ערומים שעושים אחד לשני דברים שהם לא יבינו. אז אם הם רואים אנשים ערומים כשהם מחפשים אנה ואלזה, שיספרו לכם ואתם מבטיחים להסביר להם הכל. הכי חשוב זה לדבר בשפה של אהבה ונעים וגם בלשון עתיד: כשתגדל גם לך תהיה בת זוג ותגעו אחד בשני וזה יהיה נורא כיף (בדרך, לפני, זה יראה לך ממש מגעיל, וזה בסדר). תקפידו להשאיר דלת פתוחה ברמת התחושה, ברמת השיחה שתירשם אצלם בפנים: כיף לדבר עם ההורים שלי על הכל, אין נושא שיביך אותם, ידאיג אותם ויגרום לי לא לשאול, להתבייש או לשאול אחרים.
מתישהו תקבלו תמרור אין כניסה ברור ולגיטימי
תזכרו שילדנו דור חדש של ילדים, ושחשוב לתת משקל למקומות הערכיים ששוכנים מתחת למיניות משום שקשה להתחרות או לסנן את התכנים שהם יחשפו אליהם ממילא במהלך הדרך. כשהם בגיל ההתבגרות, חשוב לספר להם שפורנו הרבה פעמים מעוות את המציאות, מוציא את הנשמה מהסיפור ומשאיר אותנו מול מכניקה שיכול להיות שהיא מחרמנת, אבל היא ממש לא מדויקת. שלא בהכרח ככה צריך להראות או להישמע סקס, ושאם זה מגניב להם לראות זה סבבה, רק שיזכרו שזה לא מה שהם צריכים לעשות כשיש להם חברה. שהחלק הכי שווה הוא לגלות ביחד מה נעים.
חשוב לספר להם שכל הבנים חולקים חרדת ביצוע ורוב הבנות בחרדת יחסים; להסביר להם את הקשר בין תהליכים פיזיולוגיים לרגשיים ולהבין שמיניות זה דבר שלא קורה בבת אחת אלא לאט לאט, ושגם כשיהיה נדמה להם ולנו שהם מוכנים לצאת ולהיות שחקנים במגרש, יש מצב שרגשית הם עדיין לא יהיו מוכנים וזה בסדר, זה קורה לכולם; חשוב להגיד להם שהנאה לא מובטחת כשמתחילים, אבל שאם הם יקשיבו טוב לגוף שלהם וידעו לתקשר עם בני הזוג שלהם, זה ילך וישתפר ויהיה ממש כיף.
חשוב להזכיר להם שבדיוק כמו שאנחנו מדברים על לחץ חברתי בהקשר של אלכוהול או סמים, גם נשיקה, מזמוז או סקס הם ממש לא אמורים לעשות אם הם לא רוצים או רק כי מישהו הלחיץ אותם. אפשר גם לדבר על זה שהזהות המינית שלהם תהיה להם לפעמים מאוד ברורה ולפעמים ממש לא, ושזה בסדר לחקור להתבלבל, לפחד ולבדוק, אבל שלרגע לא ישכחו שזה לא סתם נקרא זהות מינית, זה חלק ממי שהם, ואנחנו אוהבים כל כך את מי שהם, על כל זהויותיהם.
ציור: יואב, בן 14
רשימת המסרים שתרצו להכניס לתרמיל של הילדים שלכם עוד ארוכה, ואתם כנראה תורידו סעיפים שאתם לא מסכימים איתם ותוסיפו אחרים שחשובים לכם. ולא, אתם לא אמורים ללכת אחריהם ולחפור להם רק כי זה ברשימה שלכם, כמו שאתם לא אמורים להיות ההורים המגניבים שיושבים עם החבר'ה ומדברים גסויות בבדיחות אקראית. יש מצב שבכל פעם שיעלה הנושא זה ירגיש לא טבעי, שהם יהדפו אתכם או יהיו מובכים, ושהמקומות הפרטיים שלהם בשלב מסוים יהיו חסומים גם בפניכם בתמרור אין כניסה ברור ולגיטימי. דווקא בגלל זה, כדאי שתכניסו את הרשימה שלכם אל סדר היום כשהם עוד צעירים. שתהיה בבית אווירה של פתיחות לדבר גם על דברים שלא נעים לדבר עליהם, שתהיו נוכחים בתמונה הרגשית הפנימית שלהם בתור אלו שכיף לדבר איתם לא רק על הצלחות אלא גם על כישלונות, לא רק על דברים שהם יודעים אלא גם על דברים שהם לא יודעים. ובעיקר, שתכבדו את היותם יצורים שראויים לשמוע מכם את המחשבות שלכם ואת האמונות שלכם ואת האמת שלכם, תמיד.