ילד קטן בפיג'מת כוכבים מכורבל בשמיכה במיטה, ראשו מופקד בחלומות טובים, פניו פני מלאך שלווים. סוף סוף שקט. הם יפים כל כך כשהם ישנים, הילדים, ואני, לשנייה אחת, מרגישה אמא טובה. כולי רכות וחמלה והבנה מלאה להם, לצרכים שלהם, לסיפור שהוא החיים שלהם. שם, במיטה, כשהם ישנים, הפנטזיה שלי על האמא שאהיה ועל הילדים שיהיו לי פוגשת סוף סוף את המציאות.
ילדים זה שמחה, אני הראשונה לשיר את השיר, אבל אני גם הראשונה להכיר במרחק שנפער בין הפנטזיה למציאות ברגע שהם פוקחים את העיניים. הם חופרים על דברים שגורמים לי לרצות למות משעמום; הם מפדחים, בעיקר במקומות ציבוריים או ליד אנשים שממש אכפת לי מה הם חושבים עלי ועל מפעל חיי המקצועי והאישי; הם רבים בכל הזדמנות ובכל מקום; הם אוכלים בלי הפסקה ומייצרים בלגן אינסופי וערימות של כביסה. וזה עוד כשהכול בסדר, טפו טפו טפו: כשהם לא חולים, או חרדים, או מתמודדים עם בעיות חברתיות וקשיים בלימודים, או חוזרים הביתה שיכורים.
ואני? איזו מין אמא אני? בעיקר לא מספיק. לא מספיק סבלנית, לא מספיק מתעניינת, לא מספיק מבלה בגינות, לא מספיק עושה טיפולי כינים, לא מספיק פותרת חמישים בעיות בבת אחת, לא מספיק יושבת על שיעורים, לא מספיק. וגם, לפרקים: משועממת, מתוסכלת, רוטנת, עייפה, מבולבלת, כועסת וחסרת אונים.
אז יש מצב שמי שקרא עד כאן וטרם הפך להורה בישראל יימנע מהבאת ילדים לעולם, אבל הנה מגיעה הבשורה: ההבנה העמוקה שילדיי אינם בשום דרך כרטיס הביקור שלי, דווקא היא המאתגרת מכולן.
ילדים הם הטיפול הפסיכולוגי הכי שווה שאדם מודע יכול לעבור. הם מראה עמוקה לכל מה שאנחנו לא ושלא נהיה לעולם. הם מחזירים אותנו אל נופי ילדותנו הכואבים והמרגשים. הם לעולם יזהו את הבטן הרכה שלנו, והם בעיקר מפגישים אותנו עם כך שלעולם לא היינו ולא נהיה מושלמים.
השאיפה להיות שם, בפנטזיה, עבדה מצוין כשתכננו את החתונה וכשריהטנו את הדירה, אבל הילדים השאירו אותנו עם היום יום, עם השיעור הגדול שיש לחיים להציע, שיעור שבו צריך לארוז את האגו ולהשאיר אותו מחוץ לדלת. השיעור הזה, שבו אנחנו נוכחים כבני אדם אמיתיים, עם כוונות טובות והמון המון טעויות, הוא שיעור של קבלת עצמנו ללא תנאי, ואז גם קבלת האחר, הילדים, ללא תנאי.
ואתם יודעים מה, התפוח לא נופל רחוק מהעץ. למרות שיש ימים שנראה לכם שאין קשר בין התפוח לעץ, אלה הם התפוחים שלנו. לפעמים לא לגמרי מתוקים, לפעמים נדפקו קצת בצניחתם מן הצמרת הגבוהה, לפעמים עם קליפה קשה מדי, אבל תפוחים! והעץ? אנחנו? גם הוא עומד ומשיר עלים בשלכת, גם עליו יורד גשם וקופחת השמש, גם הוא זקוק לאוויר ולמים. זה מסע ארוך, ויש בו המון שמחה על מה שיש וכאב על מה שלא יהיה, יש בו קושי, יש בו געגוע לילדות שלנו, והרבה עצבים.
תמיד אחפש ואמצא במה להתגאות בילדים שלי
אז אם אתם, כמוני, מרגישים לעתים ״לא מספיק״, דעו לכם שזו התחושה המדויקת אותה חשים דווקא ההורים הטובים. כי חלק מלהיות הורה טוב היא הידיעה שלפעמים אתה לא מספיק טוב. אלה הרגעים בהם אנחנו מצליחים להיות בתוך חוויה של תסכול או חוסר שלמות, משם אנחנו משנים את דרכינו או מקבלים את עצמנו כלא מושלמים. והילדים שלנו זוכים לראות מודל של הורה שמביא את עצמו לתוך היחסים, כשלם אך לא בהכרח מושלם, כמי שרואה את צרכי הילדים אך לא בהכרח מצליח לספק את כולם. ושם, במרווח בין ההורה שמשאלת ליבו היא להיות מושלם אך הוא איננו, לבין הילד שגדל ותהליך גדילתו הוא רצף של חוויות לא מושלמות, צומחת ישות שלישית – יחסים.
ובאשר לתסביך כרטיסי ביקור - נכון שהם רשומים בתעודת הזהות שלנו, הם היצירה הגדולה והמשמעותית ביותר שהבאנו לעולם, אנחנו מלמדים אותם כמעט הכל: איך לדבר, לאכול, להתנהג, לקבל סמכות, וכנראה בגלל זה אנחנו מתבלבלים וחושבים שהם כרטיסי ביקור שלנו.
אז בואו נפריד. התרגיל המחשבתי המעניין הוא לבדוק האם אתה, כאדם בוגר, מהווה לתחושתך כרטיס ביקור של הוריך - כמה המחשבה על האכזבות שלהם ממך, על הקשיים והמקומות שבהם פידחת אותם, מנהלים אותך ומכבידים עליך, וכמה היית משוחרר לבחור את בחירותיך אם היינו משאירים אותם מחוץ לתמונה.
אם אנחנו רואים בילדים את כרטיס הביקור שלנו, ברגע שהם מפספסים, מאכזבים או מביכים אנחנו חווים פגיעה. כשאנחנו חווים פגיעה, אנחנו מתרכזים בעצמנו. כשאנחנו מרוכזים בעצמנו, אנחנו לא פנויים למשימה ההורית שלנו כי אנחנו מגיבים לפגיעה שלנו ולא לסיטואציה האמיתית.
האמונה שלי היא שזכיתי בילדיי ושאני תחנה משמעותית בדרכם. לעולם הם יהיו שלי, לעולם אחפש ואמצא במה להתגאות בהם ולעולם לא אחשוב שהטעויות, הנפילות והבחירות השגויות שלהם הן חלק מכרטיס הביקור שלי.
אני עינת נתן, אמא לחמישה ילדים שזכיתי להיות בית הגידול שלהם. והם, כשיסיימו את ״תחנת הליווי״, ימצאו את מקומם מחוץ לבית, יבנו להם בית משלהם, יקחו איתם את כל מה שנצרב בהארד דיסק "פרק ילדות", ויצרו לעצמם מציאות שלהם. בלי להיות כרטיס ביקור של אף אחד מלבד עצמם.
בטור הזה ניפגש מדי פעם, לא מהמקום של הוראות ההפעלה, לא מהמקום של איך לייצר ילדים מושלמים או נוחים לתפעול - אלא ממקום של יחסים בין בני אדם; בינינו ההורים לבינם הילדים - אנשים קטנים, נמוכים ומעצבנים-לפרקים, שעל הגב שלהם אנחנו הופכים להיות הורים. המשא הזה שהוא תפקיד חיינו.
>> ככה נראית גורו הורות? תכירו את עינת נתן, אמא לחמישה והסופר נני הכי מגניבה שיש