לאורך שנות האימהות שלי נכנסו ויצאו מחיי כל מיני חברים: חברי ילדות נשרו כשהפסקתי להיות זמינה או מבדרת, אמהות צעירות שחלקו איתנו גן, שכונה או בדידות עמוקה התווספו למעגל החברתי הזמין, חברות שהקימו משפחות בקצב אחר ניתקו מגע מחוסר עניין. ויש גם את המקרים הספורים, הנדירים, שנשארו איתי באש ובמים. בלי חשבונות קטנוניים, בלי לדחוף חזק מדי, בלי לשפוט או להפעיל את בלוטת האשמה. הם פשוט היו שם, לפעמים לשיחת טלפון מחזקת, לפעמים למפגש משפחתי כושל ומביך עם הילדים, לפעמים רק כדי לסמל את הגעגוע המשותף לימים שבהם היינו חופשים לבלות, להצחיק, לעורר עניין.
כשחברות של מבוגרים פוגשת את שלב הילדים היא משנה צורה. זה כבר לא עוסק רק בנו, בכימיה בינינו לבינם, בדרך שהלכנו יחד. עכשיו פתאום אנחנו צריכים לבדוק אם הזמן היקר שלנו, שמתייקר ככל שהלילות מתקצרים, שווה בילוי משותף איתם ועם הילדים שלהם. והתשובה לא תמיד נעימה.
הקלאסיקה היא אלה שבשנייה שנולד להם יורש הופכים מאנשים מגניבים וזורמים לגוש נוירוטי של חוסר מתאם מול המציאות. כאלה שבאמת סבורים שהתינוקת שלהם, בכל שלב התפתחותי, היא משהו שצריך להתעכב עליו מרוב שהוא מפעים. שהייה במחיצתם גורמת להורים אחרים להרגיש מועקה במקרה הטוב, רחמים במקרה הפחות טוב, ורגשי אשם במקרה הרע. "ראית איך הם מחליפים לה ביחד חיתול?", "ראית איך היא תמיד במצב רוח מדהים וכשהילדה צריכה אותה היא ישר קופצת, עוזבת את המבוגרים ומתחילה לדבר בתינוקית לדבר המושלם הזה? הנס הזה? מי נס שלי? מי חיימשלי? מי?"
מיקה, 12
למה אני לא מתלהבת ככה מהתינוק שלי? רק אני מתבאסת כשאני באמצע שיחה והוא מתעורר? ולמה אנחנו צריכים לסבול את פורנוגרפית האם-ילד הזו אצלנו בסלון? כמו הזוגות שפעם היו מתחילים להתנשק באמצע מפגש חברים או לשלוף את כינויי השמיצי-ציצי שלהם בפומבי. למה אנחנו צריכים לבלוע את זה ועוד להוסיף בצורה משכנעת את המשפט הנכון: "לא רואים כאלה ילדים", "מיוחדת. באמת, כל כך מיוחדת. וואו". ובואו לא נטעה, גם החברה הכי טובה בעולם לא תשמח לשמוע מה את באמת חושבת על ילד כזה או אחר שלה שזקוק לטיפול פסיכולוגי, דיאטה, ריטלין או דיקור התנהגותי. בערך כמו שאת לא היית רוצה לשמוע מה דעתה על בן זוגך בשלב שבו אתם מאוהבים בטירוף והוא מציע לך נישואים.
שיהיה ברור, לכולנו יש נקודות עיוורון כשזה נוגע לילדים. חלקן באמת נובעות מאותה אהבה שלא נכתבו בשמה מספיק שירים, אהבת ילדים אמיתית, וחלקן נובעות מחרדה עמוקה שגדל אצלנו ילד מעצבן/מפונק/לא חברותי/לא יפה תואר/לא ייצוגי/רגיל (אלוהים ישמור מהילד הרגיל, מילד סתם). החלק הכי עצוב הוא זה שבו הילדים שלנו משתקפים אלינו דרך נפלאותם של ילדים אחרים, אותו מקום שמתערער כל כך כשאנחנו משווים או קונים את סיפור המיוחדות והמושלמות של ילדים של חברים. שם, רבותיי, אנחנו כבר קצת בוגדים. בוגדים בחוזה הראשוני והכי בסיסי שבינינו לבין האנשים שלנו, האנשים שאיתם אנחנו חוזרים הביתה, אלה שאנחנו אמורים להיות תמיד בעדם, שאנחנו אמורים לאהוב ללא תנאי. קצת כמו חברים.
שירה, 5
אחרי כמעט 19 שנות הורות אני יכולה להביט בחברים שלי ולהגיד שמעבר לשונותם והמשמעות הספציפית של כל אחד מהם בחיים שלי, יש להם מכנה משותף פשוט אבל כל כך מורכב. כשיש ילד עם צרכים מיוחדים במשפחה, בסוף אנשים שם בחוץ מתחלקים לשניים: בצד אחד יש אתה אלה שמרחמים, או מגלגלים עיניים, או מגנים על הילדים שלהם, או לא אומרים כלום אבל ברור שהם חושבים משהו ביקורתי כזה או אחר, ובגדול לא מסתדרים עם חוסר השלמות, עם עסקת החבילה שהולכת איתנו לכל מקום. בצד השני יש את אלה שנשארים חברים בעיקר משום שהם מצליחים לקבל, להבין, לחבק, לראות את הטוב, לאפשר חוסר שלמות בקרבתם. לא מטיפים, לא נותנים עצות, רק שמחים בנו. בכולנו.
והשיעור הגדול מכולם, מעבר להודיה על חברים טובים, הוא להיות בדיוק החברים האלה עבור הילדים הלא מושלמים שלנו. הם לא חייבים להיות עם צרכים מיוחדים, הם יכולים להיות סתם קולניים או מוזרים או ביישנים או לא זורמים. אבל הם האנשים שלנו, וכן, בשנייה שהפכנו להיות הורים התמונה קצת מתחדדת - זה בסוף אנחנו והם וכל השאר זה תפאורה: מראות של כאבים, השלכות של דאגות. החוכמה הגדולה היא לא לשמוח בהם כשהם נפלאים, מושלמים, יפים ומתפקדים, אלא לשמוח בהם כמו שהם. וזו אולי חברות אמת.