אין על ניצחון של אנדרדוג. הסיפור של טוי, הסיפור של נטע, הוא כזה שממנו נרקמות אגדות. היא לבשה בלויים וניקתה את הבית של האחיות האכזריות עד שבן לילה הפכה לנסיכה וחייה השתנו. כולנו מרגישים קצת ראויים לפייה הזו, שתניף את מטה הקסמים ותעניק לנו לכמה שעות את החוויה של עצמנו בנשף, כשעיני כל נשואות אלינו, עם או בלי נסיך, יו סטיופד בוי. אז יראה העולם, יראו האחיות והאם החורגת את העוול הגדול שנעשה. דרך החוויה שנעשה צדק נוכל להרגיש שגם לאנשים רגילים/ שמנים/ חריגים/ מוזרים מגיע לנצח בתחרות של החיים.
בואו לא נתבלבל – גם ללא היכרות מוקדמת אפשר לזהות מקילומטרים שנטע ברזילי כבר שנים יודעת מי היא, מסתובבת עם דימוי עצמי יציב, כישרון נדיר, משפחה אוהבת וידיעה פנימית עמוקה שהיא זכאית לביס גדול יותר מהחיים. אבל החלק המעניין הוא דווקא מה שנטע מייצגת, מה שהיא הביאה איתה והפגיש אותנו - ראשית כעם (שורד) ואז כל אחד ואחת מאיתנו – עם תחושת הנחיתות או הזרות הבסיסית שמלווה אותנו ביומיום; התחושה הכל כך מוכרת הזאת לכולנו, האנשים ה"רגילים", שחולמים להיות גדולים יותר מעצמנו או זוכרים היטב את תחושת הדחייה של ה"מקובלים", שמציצים ברשתות על היפים והנכונים ומרגישים שגם לנו מגיע לפחות פריים אחד מושלם שישבור את הרשת וייתן לנו תחושה של ניצחון, של שייכות, של משמעות, של תמיכה או אהבה שכבר שנים לא הרגשנו.
בחודשים הראשונים בחיינו אנחנו קצת מרגישים ככה. אנחנו אמנם לא זוכרים את זה, זה לא שמור לנו בזיכרון הרגיל, הנגיש, אבל הגוף זוכר. התינוק הקטן שאנחנו מחזיקים בידיים עטוף בהתרגשות, בהורמונים, בתפילות שהתגשמו בדמותו, בהשתוממות אין סופית, בחוויית הנס הכי גדול שיש לחיים להציע - התינוק מרגיש את האהבה הזו ואת המשמעות של להיות משמעותי בעולם. שם, בחודשים הראשונים, שוכן גן העדן שממנו יגורש התינוק ככל שיפגוש את העולם בחוץ. ככל שהוא יגדל ויתפתח זה יכאב יותר, והוא יותר ויותר יתרחק מחוויית הנס ויפגוש בחולשותיו, במגבלות הגנטיות שלו, באחים שייוולדו לו, בתחושה שהוא כבר לא מרכז היקום. הכאב הזה יפעיל אותו, וכל פועלו יהיה ניסיון לשחזר את גן העדן ההוא, שהוא אפילו לא זוכר או מבין אותו אבל הוא חלק בלתי נפרד מנפשו. מה שלא נעשה, כמה שלא נאהב אותו ונתפעל ממנו, הוא לעולם לא יפגוש את גן העדן ההוא, ותמיד גופו יתגעגע.
יש סיבה שאנחנו מתחתנים מול כל אהובינו, בבגדים יפים, מפיקים רגעים קטנים שאותם דמיינו, ערכנו וביימנו במשך חודשים. כשהילד שלכם יגיע לנקודה הזאת בחייו, בהנחה שהוא ימצא אהבת אמת, הוא יפגוש שוב את גן העדן. לערב אחד, מתוך מקום של בחירה, הוא ירגיש במלוא העוצמה את היותו משמעותי עבור נשמה אחרת שגורשה אף היא מגן עדן, כזו שדרך העיניים שלה הוא יראה את עצמו במיטבו, וכולם יעמדו עדים לרגע הקדוש ההוא של התעלות רוחנית שתכליתה אהבה ללא תנאי. בתחנה הבאה הוא יפגוש את גן העדן בחדרי הלידה, כשהוא יקבל לידיו את התינוק שלו, יביט בו ולא יאמין שמישהו אהב אותו פעם כך, בדיוק כך. והגוף שלו יזכור וייתן לבנו בדיוק את אותה התחושה, ייתן לו להיות במרכזו של מעגל גאווה, אהבה, שמחה וקבלה ללא תנאים. מקום ראשון.
אהבה ללא תנאי היא משימת החיים שלנו כהורים, והיא אולי הקשה מכולן. גם משום שהיכולת שלנו תלויה בתנאים לאהבה שחקוקים בנו מחוויות ילדותנו, וגם כי למרות שאנחנו ממש רוצים לחסוך מהילדים שלנו את תחושת הדחייה, אנחנו נוטים לתקן אותם, לבקר אותם ולהתאכזב מהם, ואז הם רק מרגישים יותר את עוצמת התנאי ואת חוויית חוסר השייכות.
אז בבקשה, תקבלו אותם כמו שהם. למדו אותם חמלה – לחלש ולעצמם, תהיו טובים לאנשים שקופים, חייכו, התייחסו, הזמינו, תפתחו את הלב כדי שהם יראו אתכם וילמדו מה באמת חשוב.
תקשיבו להם. לפחות חמש דקות ביום תקשיבו רק להם, כאילו העולם עצר מלכת וכל מי שנמצא הוא רק אתם והם.
חבקו אותם. חבקו אותם חיבוק ארוך, של עשרים שניות כזה, לפחות פעם ביום, כי המגע הזה עם הנשימה שלכם שפוגשת את שלהם הוא כמו תרופה.
ספרו להם כמה הם נפלאים. אל תחסכו אף פרט וספרו להם כמה הם מיוחדים בשבילכם, כמה אתם רואים את תפארתם גם כשהם בשלכת.
עצרו שנייה כשהם נכנסים הביתה. תעזבו את המסך, עבודות הבית, הסטרס, הדליקו את העיניים ותנו להם לרגע הרגשה של מסיבת עיתונאים דקות אחרי זכייה, תנו להם הרגשה שבלעדיהם הבית לא היה מרגיש אותו הדבר.
תזכרו שלא צריך לנצח בשביל להרגיש שייכים, לא חייבים לצעוד על שטיח אדום כדי להיות ראויים. בסך הכל צריך לחיות בהשלמה עם מי שאנחנו, עם הידיעה שמישהו שם תמיד יהיה להגיש לנו אהבה פשוטה, ללא תנאים.
עינת נתן היא מוסמכת מכון אדלר ומשרד החינוך, מנחת קבוצות ומדריכת הורים, מחברת הספר "חיימשלי"