איך מלמדים ילדים להקשיב? מקשיבים להם ממש טוב, הרבה שנים, מהיום שהם נולדים. מקשיבים למילים שלהם, להתנהגות שלהם, לגוף שלהם. מקשיבים ולא תמיד יודעים, אז שואלים שאלות, נקיות כאלה, בלי מוסר השכל ובלי ביקורת. מנסים להבין למה הם מתכוונים, מה הם צריכים. הרבה פעמים גם לא לגמרי מבינים עד הסוף, אבל התהליך שבו אדם חיצוני מנסה להבין אותך הוא תהליך חשוב, שעל הדרך מלמד ילדים להבין את עצמם. הרבה פעמים ההרגשה של ילד שמישהו הבין אותו זה כל מה שהוא צריך.

וזה נורא קשה, בעיקר לאנשים תכליתיים ופרגמטיים כמו לדוגמה בעלי היקר. "מה זאת אומרת להקשיב להם? למה זה טוב?", הוא אומר, "הרי ישר במשפט הראשון שלו הבנתי מה העניין. עכשיו תגידי איך פותרים את הבעיה, רצוי שתחלקי את זה לסעיפים כדי שיבין את האופציות שלו, ואם צריך לתת לו בראש אז זה מה שצריך. העולם לא יעצור בכל פעם שהילד שלך ידבר ויקשיב לו".

כשהוא אומר "יקשיב" הוא עושה פרצוף של פסיכולוגית זקנה ומעצבנת עם עיניים מבינות וראש מוטה הצידה. והוא ממשיך: "כל קשקושי הפסיכולוגיה האלה רק נותנים לילדים שלנו תחושה שכל קושי שיש להם בחיים, צריך לעצור ולהתבונן פנימה, לשאול שאלות, לחשוב מחשבות. יאללה! שיתקדמו על החיים שלהם, זה הרבה יותר חשוב מלדעת להקשיב לעצמם". והוא שוב עושה את הפרצוף של ההיא, רק בתוספת חיקוי ממש גרוע שלי.

עינת נתן
ציור של מיקה, בת 11

אבל אני לא נופלת בפח הזה, אני הרי יודעת להקשיב, זוכרים? אז אני מקשיבה לאיש שלי ומיד אחרי החיקוי המשובח אני שואלת: "תגיד, מה באמת מפריע לך? הרי לא דרשתי ממך להקשיב לילדים, אתה יכול לתת להם בראש ולחלק לסעיפים ולהגיד להם שיתקדמו על החיים שלהם. אני אקשיב להם, זה סבבה לגמרי. עכשיו תגיד למה אתה כל כך מתרגז כשאני מקשיבה להם?".  

"כי כל אחד פה פתאום רוצה 'שיחות בפרטיות עם אמא' (עכשיו הוא עושה חיקוי של הילדים), מה זה השטויות האלה? את לא מבינה שזה הופך אותם לרכרוכיים? למה הם לא רוצים שיחות פרטיות עם אבא?".

"למה אתה חושב?", אני שואלת.  

"כי אצלך הם מקבלים טיפול VIP. כי אצלך מבינים אותם, מעודדים אותם, שואלים אותם, מתרגשים מהמחשבות שלהם! זה לא החיים, את לא מבינה?".

"אז אתה מתעצבן בגלל שאני לא מכינה אותם לחיים, או בגלל שאיתך הם לא רוצים 'שיחות פרטיות'"? 

"גם וגם סבבה? והכי אני דואג לבנים, נראה לך נכון לגדל אותם כאלה רגישים? למה זה טוב?". 

ואני שומעת כל כך הרבה דברים שהוא מספר לי על עצמו: אני שומעת את הכאבים שלו ואת הדאגות שלו ואת האבא הטוב שהוא בתוך כל הטסטוסטרון שלו. אני שומעת ומבינה למה הוא מתכוון, ואני מכירה אותו כבר מספיק שנים כדי לדעת שיש שיחות שלא אמורות להסתיים בזה שאני צודקת והוא שוב הזכר הלא רגיש. יש שיחות שאמורות להסתיים בזה שאני אגיד "יש לי הרגשה שאני מבינה אותך", ויש שלב שבו אני לא אמורה לשאול את השאלה הבאה כי היא תכאיב מדי, אז אני שותקת ומעבירה נושא. אבל אני באמת מבינה אותו, ולפעמים נראה לי שבגלל זה הוא אוהב אותי. כי יש לנו "שיחות פרטיות" לא רעות בכלל.

עינת נתן
ציור של רונה, בת 9

חינוך להקשבה מייצר חוסן

לפעמים אנחנו מתבלבלים. לפעמים אנחנו חושבים שהילדים שלנו קטנים מדי, לא יודעים מספיק, טועים או סתם לא משתמשים בהגיון. זה קורה בשיחות החולין הכי קטנות, כאלה שמתגלגלות בינינו לבינם בשגרת החיים, שיחות שבהן אנחנו לא אמורים להיות דרוכים או מחנכים או דואגים, אלא רק פנויים. שיחות מתנה. דווקא שם הם לומדים עלינו, על עצמם, על החיים כל כך הרבה.

הקלאסיקה הפשוטה להבנה תהיה ילד שקיבל מכה, לא רצינית, מסוג המכות שמביאות אותו לספר לנו, להראות איזה שפשוף או אדמומיות קלה בעור, ואנחנו חושבים בטעות ש:

1. אנחנו אמורים להעביר לו את הכאב.

2. אנחנו אמורים ללמד אותו מה הוא צריך לעשות להבא בכדי שזה לא יקרה שוב.

3. אנחנו אמורים לתת לו פרופורציות. 

4. אנחנו אמורים לאפשר לו להתגבר על זה ולהמשיך הלאה.

וכל התשובות האלה לא נכונות, כי אנחנו אמורים בסך הכל: 

1. להתרגש מכך שהוא בחר לבוא אלינו ולספר שקיבל מכה (אם נייצר תגובה לא נכונה הוא לא בהכרח יבוא שוב).

2. לשאול אותו בדאגה רגועה "איך זה קרה". ילדים אוהבים לספר איך זה קרה, זה מרגיע אותם. הם משחזרים ומרגישים שאנחנו מלווים אותם ברגע המפתיע והמעליב הזה שבו הם קיבלו מכה. 

3. בזמן שהוא מספר איך זה קרה, אני אוהבת לשאול שאלות קטנות ממש: "רגע רגע, אז המגירה הייתה פתוחה ורצת ולא ראית שהיא פתוחה ואז התנגשת בה פשוט? איפה בדיוק? במצח? ונפלת? וואו". השאלות הקטנות האלה נראות לפעמים חסרות תכלית, בעיקר משום שאני כבר הבנתי בדיוק מה קרה וזו לא פעם ראשונה שזה קורה ושילמד כבר לסגור את המגירה ולא קרה שום דבר בעצם אז מה עכשיו? אבל אלה בדיוק השאלות שמאפשרות להם לקחת אוויר מהסיטואציה שבה הם נמצאים, להסתכל על עצמם ועל מה שקרה מבחוץ, להרגיש שיש אדם בעולם הזה שמבין ורואה אותם, להבין את עצמם, לקבל פרופורציות - ולהרגיש הקלה. ואגב, זה גם השלב שבו אם זה לא באמת כואב להם נורא, הם כבר ימשיכו הלאה, וזה לא אומר שהם לא מכבדים אתכם אלא שעשיתם טוב, שאפשרתם להם להתגבר.

4. להכיר רשמית בפגיעה: "זה נשמע נורא מבהיל/זה נראה ממש רציני/אני רואה שזה ממש כואב". "זה יותר כואב או יותר שורף?".

5. לשאול אם יש משהו שיכול לעזור. מהרגע שהם יודעים לדבר או לתקשר, הם יודעים מה יכול לעזור להם. אז דקה לפני שאתם קופצים עם פתרון בנוסח "בוא אני אתן לך חיבוק", "בוא ניתן מכה למגירה ונגיד לה פויה" או "בוא נאכל שוקולד" - תשאלו אותם. כי כשהם יהיו גדולים הם יצטרכו לשאול את עצמם, כי הם באמת יודעים הרבה יותר טוב מאיתנו, ובעיקר משום שאנחנו אמורים להיות דמויות משניות בהצגה שלהם, שבה הם קיבלו מכה, הבינו איך זה קרה ופתרו לבד את הבעיה.

5. ואחרי שהם התגברו וחזרו לשחק, תלחשו להם באוזן כמה הם גיבורים - איך הם ידעו לבוא ולספר לכם בדיוק מה קרה, איך הם ידעו בדיוק מה הם צריכים, איך הם התגברו על הכאב/ההפתעה/העלבון.

עינת נתן
ציור של קים, בת 12

מכות לא מקבלים רק ממגירות. מכות מקבלים גם מחברים, ממורים, מאחים וגם סתם מהחיים. אין שום הבדל בין המכה מהמגירה למכה שהוא יקבל כשיוציא ציון נמוך במבחן, או כשהיא תנסה לקבוע עם חברות ואף אחת לא תענה, או כשהוא לא ירצה שהחופש ייגמר. אז קחו את כל הסעיפים של המכה מהמגירה ותעבירו אותם לשיחה עם ילד בן 16, שמספר לכם עם דמעות בעיניים שאין לו כוח לעוד שנה בביה"ס. אתם לא צריכים להיות הכוח שלו, אתם לא צריכים לספר לו איזה חופש ארוך היה לו או כמה ביה"ס זה דבר חשוב, אתם אפילו לא צריכים להאיר לו על מה שיש לו ועל מה הוא צריך לשמוח או להודות. אתם גם לא רוצים לתת לו "טיפים" איך לעשות לעצמו מצב רוח טוב, או לשוחח איתו על זה שאין לו כוח לביה"ס כי הוא נכשל ופישל בשנה שעברה, אז אולי אם יעשה משהו אחרת השנה יהיה לו יותר כוח. כל מה שאתם רוצים זה לשאול את השאלות הנכונות. כדי שהוא יעשה טיול קטן אל תוך עצמו וינסה להבין כמה חזקה ההרגשה הזו; מה זה יותר, מלחיץ או מבאס; האם יש גם דברים טובים שם (בשאלה ולא באמירה). אפשר לעצור לרגע ולהגיד שזה ממש קשה, שאתם מבינים, לשאול אם יש משהו שהוא יכול לעשות אחרת, אם יש משהו שאתם יכולים לעשות בכדי לעזור לו. תבינו אותו, תקשיבו לו, ותזכרו שחינוך להקשבה שווה הרבה יותר מכל פתרון או עצה שתתנו, כי זה מה שמייצר חוסן. זה מה שיהפוך אותם לאנשים טובים יותר, לחברים טובים יותר, לבני זוג טובים יותר. וכשהם מתגברים, תזכירו להם שהם גיבורים ותזכירו לעצמכם שאין כמו שיחה טובה שבה מישהו פשוט מבין אותך.

לכל הטורים של עינת נתן

לעמוד הפייסבוק של עינת נתן