ג'ורג' ושארלוט - ארכיון
ג'ורג' ושרלוט. אושר ועצבות | צילום: בית המלוכה הבריטי

ג'ורג'י הקטן לבוש חולצה לבנה מגוהצת, אוחז בשרלוט אליזבט דיאנה, אחותו התינוקת החדשה. איזה מתיקות, איזה נסיכות, איזה אושר. אני נזכרת בתמונות הראשונות שלאחר הצטרפותו של תינוק חדש למשפחה: זה לוקח כמה שבועות שבהם אנחנו מתאוששים כהורים, התינוק שהתחיל את דרכו כגוש קטן ולא פוטוגני נהיה פתאום "ברור", ואז אנחנו משגרים לדרך את בוק הגאווה החדש. אבל זיכרון ההתרגשות נקטע פתאום בתחושה של עצב.

עצב על ג'ורג'י, עצב על הרגע הזה בחייו של כל ילד שנולד לו אח או אחות והוא מבין, ממש מבין, שזה לא הולך לשום מקום. המפה המשפחתית משתנה והיא לעולם לא תחזור יותר להיות מה שהייתה. ממש כמו במשחק כסאות מוזיקליים - המנגינה מתנגנת, כולם סובבים מסביב לכיסאות, עוד דקה היא תעצור, ויש מצב שאין לי כיסא.                                                                                              

ג'ורג'י מבין שכבר לא יצלמו אותו לבד יותר. או שאולי כן יצלמו אבל הוא לא באמת יהיה לבד. בהצטרפותה של הנסיכה הוא נאלץ להיפרד – מהיותו יחיד, מהתמונה המשפחתית כפי שהכיר אותה, מעצמו כפי שהכיר את עצמו שנתיים ימים - ולחלוק חיים חדשים עם מישהי חדשה, שבכניסתה לתמונה המשפחתית גירשה אותו מגן עדן.

אל תבינו אותי לא נכון, אני חושבת שאחים זו מתנה נפלאה, ושהילד שבאמת מפסיד במשפחה הוא זה שלא זוכה לקבל אח בפז"ם נמוך משלו. אבל בואו לא נצפה שכשנולד אח חדש, הילד שלנו – בכור, שני או שלישי, יחוש את ההתרגשות וההתפעמות שאנחנו חשים כשאנחנו לוחצים על הקליק של המצלמה. 

תארי לך שבעלך היה מביא יום אחד הביתה אישה צעירה, מתוקה להפליא, יפהפייה, ואומר: "אל תדאגי, אני אוהב אותך בדיוק אותו הדבר, היא רק תישן איתי בחדר ותלבש את הבגדים שכבר קטנים עלייך". או שאשתך הייתה מביאה בוקר אחד גבר חסון, שזוף ובעל חוש הומור מצוין, ואומרת: "זאת מתנה ענקית שהבאתי במיוחד בשבילך, אתם תהיו חברים טובים, מעכשיו הוא יבוא איתנו לכל מקום, כל פעם שהוא יצייץ כולנו נתייחס אליו קודם, כי בכל זאת הוא חדש. אה, ואתה מסכים גם להצטלם איתו כדי שנוכל להשוויץ שיש לנו עוד אחד?".

 זה נשמע קצת רחוק, וזה אכן רחוק, אבל זה גם קצת קרוב. אז כן, צלמו את ג'ורג'י שלכם קצת יותר לבד, תמצאו לו מקום יחיד ומיוחד, חדר בלב שלכם שהוא רק שלו, שבו הוא יוכל לדעת שלמרות הגירוש מגן עדן, הוא תמיד יהיה הנסיך שלכם. איך תעשו את זה?

עינת נתן
מי לקח לי את המקום? ציור של מיקה בת 9

1. אמת. בלי "התינוק שלח לך מתנה"

הוא אמנם בן שנתיים או שלוש או ארבע, אבל נראה לכם הגיוני להאכיל אותו בסיפור שהוולד נכנס לרכב, נסע לכפר השעשועים, בחר לו מתנה וחזר בזמן לבדיקת שמיעה בתינוקייה?

אם אתם רוצים לקנות מתנה סביב האירוע המרגש, לכו על זה. אפשר גם ללכת איתו ולבחור מתנה ממנו לאח הקטן ומכם אליו - כי אתם נורא מתרגשים שעכשיו הוא אח גדול וכי זו סיבה לקניית מתנה, הרמת כוסית לחיים, אפילו מסיבה בגן שלו. רק תבדקו איתו לפני מה מתאים לו, מה הוא הכי היה רוצה. זה הזמן להגיד לו שהוא כבר בוגר ואתם מתייעצים איתו לגבי הדברים שיכולים לעשות לו נעים.

אם יש ברית או בריתה תכינו אותו מראש, תנו לו לבחור קינוח או שיר שיתנגן, שמיכה לתינוק ואפילו ברכה ממנו, שיכתיב לכם ואתם תקריאו לאורחים. מתנות, סוכרים ומסיבות זה דבר נעים, אבל תעשו את זה באמת מתוך מקום שמתרגש בשבילו ולא כפיצוי או הגנה עליו.

אל תחכו שהוא יצא מהבית או מהחדר כדי להתנפל על התינוק בנשיקות מתלהבות, כי בלב הוא יודע שאתם עושים את זה. הוא צריך אמת, כי בפנים מורכב לו. הוא צריך שתגנו על התינוק, תאהבו אותו ותחבקו אותו - כי דרך זה הוא בודק באופן עקיף ולא מודע כמה אתם שומרים עליו ואוהבים אותו. הורים באמת אוהבים את כל הילדים שלהם – זאת צריכה להיות המסקנה שלו.

2. זמן. המון זמן

דיברנו על זה, חלמנו על התינוק הנוסף, ניסינו לדמיין איך זה ירגיש, נערכנו עם עזרה, חשבנו על תסריטים לשעת ההזנקה לבית החולים, ובעיקר בחרנו לצרף עוד נשמה לעולם שלנו ולעולם בכלל. זה קצת מסביר את העובדה שאחרי שחצינו את השבועות הקשים הראשונים של ההיי ההורמונלי, ואת הדאגה ותשומת הלב הרגשית שהענקנו לאח "הגדול" (שליד היצור הקטן שמונח בידינו באמת נראה גדול, שלא לומר מפלצתי) אנחנו כבר מוכנים להיכנס לשגרה. הוא לעומת זאת, ג'ורג'י הסמלי של כולנו, רק עכשיו מתחיל את ההכנה שאנחנו עשינו לפני חודשים.

אם אתם חושבים שכששאלתם אותו מה יש בבטן של אמא והוא ענה "תינוק" אז הוא הבין, או שכשקראתם לו ספרים אז הוא הרגיש, או שכשלחבר שלו נולדה אחות אז הוא הצליח לדמיין - אתם ממש ממש טועים. מהרגע שבו הוא נכנס, לא מבחירה ולא בשליטה, למנהרה של "להיות אח של..." ועד הרגע שהוא יבין, יעכל, יכאב ויתקשר את כל הדבר הזה החוצה, יעברו עוד הרבה חודשים. אל תספרו לו זמן, תנו לו זמן. אל תרחמו עליו למרות שמגיעים לו כל הרחמים. 

ילד עצוב - אח גדול
אל תצפו שהוא יבין הכל מיד | צילום: mommyshorts.com
לזמן יש תפקיד מרכזי בחובת ההוכחה, וחובת ההוכחה היא עליכם: רק כשיחלוף מספיק זמן ואתם תעשו את תפקידכם ההורי ותוכיחו שלא חסר אף כיסא במשחק הכיסאות המוזיקלי, שכשהמנגינה תעצור יישאר לו כיסא משלו, שאף אחד לא באמת לקח את מקומו גם אם הוא ישן במיטת התינוק שלו, לובש את הבגדים שהיו שלו ויונק מהשד של אמא שלו – רק אז הוא יוכל לשחרר את התוכנית שלו לשעת חירום (רגרסיה/מאבקי שליטה/עצב/קנאה/כעס), התוכנית שעוזרת לו להבין את המצב החדש ולהכין את עצמו, ממש כמו שאתם הכנתם את עצמכם, ולהיות באמת אח גדול של מישהו.

3. "אתה גדול, תוותר" - לא, "רק אנחנו הגדולים יכולים לאכול גלידה" - כן

ילדים בכורים מבלבלים אותנו. הרבה הורים אומרים לי, "הוא כזה נפלא עם התינוק, מלטף אותו, משוויץ בו מול חברים, רק אתנו הוא כועס יותר, קשה יותר. זה לא קשור לתינוק". הכל קשור לתינוק. יש לכם ילד חכם ורגיש, שהבין מהדקה הראשונה שאין לו מה לכעוס על הגוש הקטן בעריסה. להפך, אם הוא יכעס עליו יש מצב שהוא יגורש מהמועדון. אבל הוא כועס, והוא מתאבל וקשה לו.

אז מה אפשר לעשות בגיל שלוש עם הפחד שהמקום שלי לא יחזור מצד אחד, ועם הבהירות שהיצור הקטן והחדש ממש חשוב להורים שלי מצד שני? התשובה: כל מה שאני יכול לעשות כדי להקל על עצמי את הסערה הפנימית. לכעוס - אם לא על התינוק אז על מי שהביא אותו; לנסות להיות קטן - כי גדול בבית הזה כנראה כבר לא שווה להיות; לעצבן, להתבכיין, לסרב, לא לשתף פעולה - כי כשאני מתנהג ככה ההורים מתעסקים איתי ונותנים לי תשומת לב, גם אם הם כועסים.

תבינו אותו, ואם אפשר אל תחברו לו את המושג "אתה גדול" בצמידות ל"תוותר", "תתאפק", "תביא את המגבונים" או בקיצור תהפוך לסאנג'ר, כי אז כל מה שהוא ירצה לעשות זה רגרסיה. תחברו אותו לדברים שווים: "רק אנחנו הגדולים יכולים לדבר/ לאכול גלידה/ להקריא סיפורים של גדולים/ לטפס על סולמות גבוהים בגינה".

דברו אל התינוק כדי שהוא ישמע: "כשתהיה גדול כמוהו אני ארשה לך, כרגע זה ממש לא בא בחשבון"; תתייעצו איתו לגבי גורלו של התינוק: "מה נלביש לו היום? "נחליף לו חיתול עכשיו או שנתחבק קודם?", "מה אתה חושב שהוא מנסה להגיד?".

תנו לו תפקידים של גדולים שלא קשורים לשדה של הטיפול בקטן: "כבר גדלת והתחזקת ואתה כזה עצמאי ובוגר שהחלטנו לתת לך תפקיד של גדולים - אתה תהיה אחראי להוצאת הדואר מהתיבה, תהיה שר הדואר שלנו". או אחראי להביא לכולנו כוסות לארוחת הערב, או אחראי לכבות את האור כשיוצאים מהבית. ובכל פעם ששר הדואר או שר המשקאות שלכם מתעכב תקראו לו מיד, כי אתם לא יכולים בלעדיו, כי הוא גדול, הוא משמעותי, ורק הוא יכול כי זה התפקיד שלו.

ובלילה, כשאתם משכיבים אותו לישון, תבקשו רשות לדגדג אותו כמו כשהוא היה תינוק, לכסות אותו כמו שמכסים תינוקות, ולעשות לו קוקו כמו שעושים לתינוקות. כי הוא תמיד יהיה גם התינוק שלכם. 

לכל הטורים של עינת נתן

 לעמוד הפייסבוק של עינת נתן

לכל כתבות המגזין