היא ישבה מולי, חברה בצרה, מדברת את הכאב שלה בצורה כל כך מדויקת ומודעת. "אני זוכרת את הפעם הראשונה שהרגשתי שאין לי אוויר בבית", היא נאנחה, ״הייתי בת 17 והבנתי שאמא שלי גומרת את כל האוויר. ארזתי תיק קטן, לא הייתה לי תכנית מלבד הרצון להיות במקום שבו אוכל לנשום. היא צעקה עליי שאני לא הולכת לשום מקום, קראה לי גברת צעירה וזה הרגיש כמו דקירה בלב. הרגליים שלי לקחו אותי לבית של יפעת, שם היה מלא אוויר, החדר שלה היה מבולגן ואף אחד לא צעק עליה, היא לבשה בגדים ממש מגניבים ואף אחד לא העיר לה, הפוסטרים של דוראן דוראן הביטו עלינו מהקירות והיא שמה בטייפ את קסטת שירי דיכאון שהכנו ביחד. שכבנו על המיטה שלה והצלחתי לנשום".
"אבל את יודעת מה הכי כואב לי עכשיו?", היא ממשיכה, "הכי כואב לי שהפכתי להיות האמא שגומרת לילדה שלה את האוויר. עם אף אחד מהבנים זה לא קרה לי, באמת, כל כך קל לי איתם, והיא – היא רק מתעוררת בבוקר ולפי המבט שלה אני יודעת שהפכתי לאמא שלי. אני מרגישה שהיא שונאת אותי, לא בגלל מי שאני אלא בגלל מה שקרה ביננו, ובגלל שהיא מרגישה בדיוק כמוני כשהייתי בת 17, רק שהיא בת עשר. מה עשיתי? זה כל כך מפחיד אותי להבין שהבת שלי, שמכירה אותי הכי טוב בעולם, קמה בבוקר כשהיא שונאת אותי. וכל מה שאני אגיד היא תגיד הפוך, כל רגש שלי או צורך שלי היא תבטל, כל שיחה הכי תמימה הופכת למלחמה. הנה אנחנו, שלוש נשים, שלושה דורות בלי אוויר, ובא לי לברוח עוד פעם לבית של יפעת; פעם ראשונה מאמא שלי, ועכשיו מהבת שלי, רק כדי שיהיה לה אוויר".
זה באמת כל כך משנה מה היא לובשת?
הסיפור עם שליטה והורות הוא סיפור אכזרי. הם נולדים לנו, הם שלנו, אנחנו אמורים לשמור עליהם, לטפל בהם, להאכיל אותם, ללמד אותם כל כך הרבה דברים ותוך כדי - להרגיש בשליטה. כי אנחנו ההורים, כי קראנו וצפינו במומחים שמסבירים על גבולות ועל סמכות הורית, כי הפחידו אותנו שאם לא נהיה סמכותיים נקלקל אותם, כי הבהילו אותנו שילדים חייבים חוקים. אז אנחנו מנסים להיות בשליטה, שליטה נותנת לנו תחושה טובה, מכניסה סדר פנימי. כשאנחנו בשליטה על מה הם אוכלים, מה הם לובשים, איך הם מתנהגים, עם מי הם משחקים, לאיזה חוגים הם הולכים, מתי הם מכינים שיעורים ואיזה תכנים הם צורכים - אנחנו מרגישים הורים טובים.
אבל יש נתון שאנחנו לא לוקחים בחשבון: הילדים שלנו הם אמנם שלנו, אבל הם בעיקר של עצמם. הלוואי והם היו יכולים להיות ארנק, צרור מפתחות או אפילו חיית מחמד, אבל הם לא. הם אנשים קטנים עם עולם שלם של רצונות, חוויות, פרשנויות, נטיות, אהבות, העדפות, עולם שלם נפרד מאתנו שמתקתק לנו מול העיניים ומוכיח לנו כל רגע מחדש כמה שליטה זה דבר שברירי.
אז אם אנחנו צריכים שליטה כדי להרגיש טוב עם עצמנו, כדי להרגיש הורים טובים, והם צריכים שליטה בכדי להתפתח, אז בכל פעם שהם לא מתפקדים כארנק או כחיית מחמד, אנחנו נכנסים איתם למאבק שליטה. ובמאבק שליטה גבירותי ורבותי, יש תמיד מנצח אחד, והוא תמיד יהיה הילד. זה אולי ייקח זמן, בתחילת הדרך אתם עשויים להרגיש שניצחתם, אבל ככל שהם יגדלו הם ילמדו אתכם שיעור באובדן שליטה.
אז תשאלו את עצמכם טוב טוב אם זה באמת משנה עם מי הוא משחק בחצר כשהוא בן שבע, מה היא בוחרת בחנות כשכבר נתתם לה לבחור, או איך הוא אוכל או קופץ או מטפס. תשאלו את עצמכם אם שווה לכם להתעקש על מה היא לובשת כשהיא בת ארבע - אם זה באמת נורא חשוב שזה יתאים, אם זה באמת משנה שעכשיו קיץ והיא רוצה נעלי ספורט או שהיא רוצה ללכת עם תחפושת לגן ביום חול סתם ככה. כי מבחינתה כרגע זו לא השמלה, זה הרצון שלה, ואתם כל כך בקלות אומרים לא לשמלה ולעוד הרבה דברים שהיא רוצה, שזה בכלל לא משנה איזה הסבר הגיוני אתם נותנים, כרגע אתם מבטלים אותה, לוקחים ממנה את השליטה, מנצחים והיא מפסידה. ואז, כשאתם שומעים את המשפטים "את לא מחליטה עליי" או "אתם בכלל לא מקשיבים לי", אתם עדיין לא עוצרים להקשיב או להבין, אתם בעיקר עונים ומסבירים שוב למה אי אפשר, דואגים שוב לשליטה של עצמכם. וכך בדיוק נגמר החמצן בחדר.
סמכות מרוויחים בכבוד
התשתיות של המתבגרת בת ה-14 שוכנות כבר בילדה בת השש, והיא מציעה לכם דיל שאי אפשר לסרב לו: אם רק תכבדו אותי, את מי שאני, את הרצונות שלי, את השגיאות שלי, את החלומות המפגרים שלי, את הבחירות שלי - אבל באמת תכבדו, מתוך הבנה שאתם מגדלים אדם נפרד - אז כשתגידו לא וזה יהיה חשוב לכם, כשתגידו לא והמטרה של הלא תהיה לשמור עליי - אני אוכל להכיל את זה. אני אוכל לציית לכם בלי להרגיש שגזרתם עליי גזירה נוראית. וזה בדיוק מה שהייתם רוצים, לא?
הייתם רוצים שבמקומות הבאמת חשובים תהיה לכם סמכות. אבל סמכות לא מרוויחים מתרגול במלא לאים, במאבקי שליטה, בעונשים וסנקציות. סמכות מרוויחים בכבוד, ביחסים טובים, בהקשבה, בוויתור, בהרבה כנים. ואז, כשהלא נאמר, הוא כל כך הרבה יותר ברור, וגם אם הם לא מרוצים ממנו הם ידעו שהם צריכים לכבד את הגבול שלכם כי אתם מכבדים את הגבולות שלהם, את מי שהם.
הדיל הוא שתצטרכו לוותר על תחושת השליטה שלכם, ואני מבטיחה לכם שזה לא באמת אבדן שליטה, כשהם יגדלו אתם תראו שהם הפנימו את כל מה שבאמת חשוב. אבל באמת חשוב - כי כשאתם מנסים להשיג שליטה סביב דברים שהם לא באמת חשובים ואז הם כבר אוטומטית עושים לכם דווקא ומתווכחים על כל דבר שאתם רוצים או אומרים, הם נלחמים על האוויר שלהם וחונקים אתכם.
המטרה הסופית היא לא שתחזיקו את עצמכם מלהגיד לא, כי גם אז יהיה ברור לפי הפרצוף, האנחה, הטון או הדיבור בינכם באנגלית, שאתם ממש לא מרוצים. השינוי המדויק יגיע כשבאמת תבינו שלגבי חמישים אחוז מהדברים שאתם מתעקשים עליהם, אתם אמורים לשחרר. לא כי תפסידו, למרות שגם זה נכון, אלא משום שהם, הילדים, הם באמת המומחים הכי גדולים לגבי עצמם ולא אתם.
בחוויה האישית שלי, יש ילדים שיותר קל לי לשחרר מולם את הסמכות שלי, יותר קל לי לוותר להם, יותר קל לי לא לראות כל בחירה שלהם כמנוגדת להגיון הפנימי שלי, או יותר גרוע, כנגדי באופן אישי ועקרוני. הם גם הילדים שבאופן מפתיע או לא מפתיע, דומים לי ומזכירים לי את עצמי, לא רק בחוזקות שלהם, גם בחולשתם. שד הסמכות מתעורר דווקא מול הילדים שמפעילים אותי, ששונים ממני, שעמוק בפנים אני דואגת להם או שואלת את עצמי "האם הצלחתי איתם? האם הם באמת גדלים להיות אנשים שיונקים מאותם שורשים ערכיים כמו שלי?". ואני יודעת שאני צריכה להזכיר לעצמי לפחות פעם ביום, שלשחרר מולם זה לא לוותר על סמכות אלא לכבד, ולאפשר זה לסמוך ולא לספוג, גם במחיר שהם אולי לא יענו על כל הציפיות שלי. אין לי ספק שזו הדרך היחידה שבה נוכל להישאר ראויים אחד לשני, קרובים, במקום מנצחים ומפסידים. ותמיד אני זוכרת שגם אם הפסדתי קצת נקודות סמכות בדרך, הרווחתי את הזכות להתבונן בהם גדלים לצדי ולהישאר משמעותית עבורם. וזה שווה לי יותר מלהגיד את המילה האחרונה.