כשילדתי את איל קנינו מצלמה, ואבא שלי היה אוסף ממני כל שבוע שקית קטנה עם סרטי צילום. נכד ראשון עושה אמבטיה ראשונה - שלושה סרטי צילום, רואה כלב בגינה – שני סרטי צילום, הכל תועד ונלקח לפיתוח מבריק בחנות של קודאק. הגירויים שאיל היה חשוף אליהם היו המבטים שלנו, רעשים במטבח, אורחים שקפצו מדי פעם לחזות בנס והדיבורים הבלתי פוסקים שלי. דיסק שירי ילדות בביצועים קלאסיים, ספר ציורים בצבעים רועשים מדי, קלטת וידאו של פו הדוב ששימשה כבייביסיטר כשרציתי להתקלח - וזהו.
שירה, ילדתי החמישית, נולדה בחדר לידה בתל השומר לצלילי מוזיקה שנבחרה בהתרגשות ובקפידה ושודרה מהנייד של יובל לרמקול קטן שהבאנו. היא צולמה עוד לפני שנחתך חבל הטבור ושוגרה בקבוצת וואטסאפ אל אחיה וקרובי משפחתה. האחים שלה, שכבר שולטים במסכים כמו שאני שלטתי בחמש אבנים, הכינו לה קליפ ברוכה הבאה שירה, בו היא נאלצה לצפות בהיותה בת יום וחצי (אני התלהבתי בשמה, היא שקדה על פעילות מעיים). שירה לעומת איל חשופה להרבה קולות אלקטרוניים, לסדרות נחותות של ערוץ דיסני, לסנאפצ׳אט: "בואו נצלם את שירה שיוצא לה מהפה קיא של צבעי הקשת והעיניים שלה הופכות לעיניי חתול". היא שולטת בכל אפליקציה קיימת בטלפון שלי, של אביה ושל אחיה, והיא בעיקר רואה את העיניים שלנו מביטות במסך.
אנחנו יכולים להתווכח ארוכות על מחירי הילדות בצל המסכים, אבל דבר אחד ברור: הילדים שלנו נולדו למסכים, והמסכים לא הולכים לשום מקום. ממני לא תשמעו חוקים של הגבלות מסך, יום ללא טלפונים והוצאת הטכנולוגיה מהבית (למרות שלכל המחנכים והמזהירים יש מקום של כבוד בלבי). מבחינתי, המסכים הם חלק מהעולם שאליו ילדנו אותם, והרי אף אחד לא יעלה על דעתו להוציא את המקרר מהבית או להסתדר יום עם נייר טואלט ויום בלי. הטכנולוגיה תמיד תיקח מאתנו משהו ותיתן משהו בתמורה. אנחנו, ההורים, מופקדים על השלמת הוויטמינים שהמסכים לוקחים מהם. כי שמש זה דבר נפלא, אי אפשר לדמיין את החיים בלעדיה, אבל כשהיא יוקדת צריך למרוח קרם הגנה, לשבת בצל ולהוסיף גם כובע רחב.
זה אבא עשה מווו או האייפד?
לפני הכל, בואו נדבר עלינו. ההורה שפעם חזר מהעבודה, הקשיב להודעות קוליות במזכירה האלקטרונית והחזיק ספר ביד, נצפה היום על ידי ילדיו עושה רוב היום דבר אחד - שקוע כל כולו במסך. הגירויים שהמסך הזה מציע לכל גיל הם חזקים ומסעירים ברמות שבילדות שלנו לא נחוו בכלל, והם זמינים בכל שעה. השילוב בין המודל ההורי המכור למסכים לבין האופציה ההורית להפנות אותם אל המסכים (במקום לילדה של השכנה) כשאנחנו רוצים קצת שקט - הוא קטלני.
מה שאנחנו חייבים לזכור, זה שללחוץ על תמונה של פרה ולשמוע מו זה נחמד, אבל לשמוע את אבא עושה מו ואז לצחוק, או לשמוע את אמא שואלת איך עושה חתול ולהביט בעיניה, זו חוויה אחרת לגמרי. אנחנו חייבים לזכור שלאכול מול הטלוויזיה אמנם משרת את שאיפת כל אם פולניה שממש רוצה להגיע כבר לסיומו של הערב וחשוב לה שהפעוט יאכל (כשהם קטנים ומרותקים למסך, הפה נפתח אוטומטית ואת מוזמנת לקחת חלק בפיטום האווז), אבל אין כמו ארוחת ערב של עשרים דקות, לא יותר, שבה כולנו נשב מסביב לשולחן ואמא תספר משהו שהיה לה בעבודה, אבא יעשה פרצוף מצחיק עם פיסות מלפפונים על העיניים וכשהוא יקבל שיחת טלפון הוא יגיד "אני מצטער, אני עסוק בארוחה משפחתית מאוד חשובה, אחזור אליך כשנסיים". וגם אם לא הצלחנו להשחיל לפיו של הפעוט ארבעה ביסים של חביתה, שני מלפפונים, כפית טונה וגבינה כי זה חשוב, השגנו כל כך הרבה יותר מזה.
וברור שאפשר לתת מדי פעם להירדם מול הטלוויזיה, אבל אנחנו צריכים לזכור שאין כמו להירדם אחרי סיפור, ליטוף ולחישה של דברי אהבה באוזן. אל תשלו את עצמכם שסרט איכותי של דיסני עושה את העבודה רק כי בשורה התחתונה הם נרדמים ואתם פנויים לעוד קצת זמן מסכים.
וכשהם גדלים קצת וכן, אוהבים לצפות בטלוויזיה או לשחק בקפסולה החדשה שאתם קניתם להם (אתם!), הם עדיין זקוקים לאינטראקציות הכי פשוטות ואנושיות: סיפור חוויות מבית הספר, בישול משותף במטבח, התייעצות שלכם בהם, תפקידים שחשוב לכם שימלאו כי בלי עזרה בקיפול הכביסה אתם אבודים, ובלי סודוקו אחד ביחד אין לכם מצב רוח טוב, ובלי לצייר איתם ציור קטן אתם ממש לא יכולים לסגור את היום.
ואתם יודעים מה הכי חשוב? לא הפעילות שתבחרו למתן הוויטמינים, גם לא כמה זמן זה ייקח, אלא התקשורת, השיחה, המגע, השיתוף, הביחד, האינטימיות שזה מביא איתו, ובזה אף מסך לא יכול להתחרות. כי כשתהיו בזה, כשתהיו בהנאה איתם, תסתכלו להם בעיניים, תצחקו, תדגדגו, תסתכלו על חתול שעובר ותנסו לדמיין אם הוא עצוב או שמח, ולמה הוא עצוב או שמח, ואז תתגלגלו מצחוק כשתתנו לו שם - כשתהיו ברגע ותצברו המון רגעים קטנים כאלה במהלך היום, אז תוכלו לישון בשקט עם המסכים.
שיחה עם מתבגר היא קרם ההגנה הכי חשוב
כשהם מתבגרים, קחו הפסקה ונסו להיות איתם שם - להבין מה זה המשחק הזה, מה האפליקציה הזו עושה בדיוק, מה זו הסדרה הזו. אין כמו צפייה משותפת ושאלות מעצבנות שלנו כדי להבין שאנחנו אולי לא מתחברים לתכנים שלהם, אבל שהשד לא כל כך נורא. שיחה עם מתבגר היא קרם ההגנה החשוב מכולם - לא שיחה גוערת, לא שיחה שמטרתה לחלץ עוד פרט אינפורמציה על חייו, אלא שיחה שמתעניינת בו באמת, שיחה שמאפשרת לה לספר קצת על הריב האחרון בקבוצת וואטסאפ של הצופים.
נסו למצוא נושא אחד ביקום שאתם חושבים שהמתבגר או המתבגרת שלכם מתעניינים בו ועליו תדברו. כי זה שהיא כל היום מסתכלת על איפור ולקים ביו טיוב, לא דומה לשיחה איתה על זה, שיחה אמיתית. נסו להבחין בניואנסים קטנים בהבעות הפנים שלהם ולדברר אותם, וכשהם מצליחים להבחין בכך שאתם לא מרוצים, עייפים, עצובים או שמחים מהרגיל, תנו להם מחמאה על ההבחנה והרגישות. וכשהם לא מבחינים, ורובם לא מבחינים, שתפו אותם בכמה מילים בדברים שלא קשורים לביקורת המתמדת שלכם עליהם אלא לחייכם, ואחר כך תגידו: "אתה יודע, ממש כיף לדבר איתך".
כי כשיש ילד בן ארבע עוד אפשר לכבות לו את המחשב, לקחת ממנו את הנייד ולסנן לו תכנים, אבל כשהוא בן 14 אתם תמצאו את עצמכם מיותרים ולא משמעותיים בחייו. "המסכים לקחו לי את המתבגר", אומרים הורים רבים. אבל הם לא לקחו לכם אותו, הוא פה, אתם צריכים פשוט להחליף ארגז כלים ולעבוד אחרת, כי הם עדיין זקוקים לכם - לשיחה טובה, לקניית סניקרס ביחד, ליציאה לילית לקנות גלידה כי מתחשק לכם וכי אתם חייבים אותם אתכם, לקשר עין, למגע (כן כן, למגע. כמה זמן לא נגעתם בהם? אל תתרשמו מהמופע המתפדח שלהם כשאתם מחבקים, הם זקוקים למגע בדיוק כמוכם) או לכל דבר שתבחרו לעשות אם רק תניחו את הנייד שלכם.
בעידן המסכים, האבולוציה ההורית חייבת להתפתח ללקיחת אחריות על השדה של הקשר האנושי. אנחנו לא יכולים לבנות על בית הספר, אנחנו חייבים לצייד אותם בחוויה שלמרות כל העושר שמציע לנו העולם בתוך המסך, אין אושר גדול מאינטימיות, מהבנת האחר, מהתחושה שהם מובנים לנו, מהקשבה, מצחוק משותף, מפיתוח יכולות רגשיות. ההצלחה שלהם בעולם החדש הזה תלויה לא רק בציונים שלהם או בתפקוד שלהם, היא תלויה באינטליגנציה הרגשית שלהם, ביכולת שלהם לדבר את עצמם ולהקשיב לאחרים, ביכולת שלהם לייצר קשר אנושי, ועל זה אנחנו מופקדים.
אז אל תחשבו שאם אתם לא קונים להם טלפון חכם כשהם בני תשע, פתרתם את הבעיה. אל תסתתרו מאחורי זמן מסך והצצות לטלפונים שלהם, כי אז אתם סתם מספרים לעצמכם סיפור בשעה שהם נשרפים בשמש.