אין תמונה
לא להילחם בשעות המסכים אלא לייצר את הדקות של העיניים | צילום: none

החיים הם דבר מסובך. בעצם למה שאחסוך מכם: החיים קשים. ממש קשים. וזה לא בגלל עבודה או כסף, זוגיות או ילדים, מחלה, אסון, דרמה משפחתית או כל כותרת קשה אחרת; הם קשים בעיקר כי אנחנו חיים בראש ובראשונה בתוך עצמנו ועם עצמנו, והעצמנו עושה לנו חיים קשים.

בני אדם תמיד נוטים לספר לעצמם שאם רק היה להם איקס, אם הם רק היו מצליחים לעשות את הדבר ההוא, אם רק יהיה להם עוד ילד, אם הם רק יהיו רזים יותר, עשירים יותר – אז יהיה להם טוב יותר, פשוט יותר, מאושר יותר. "אם רק הייתי ישנה בלילה", "עובדת פחות", "עובדת יותר", "מתעצבנת פחות". ובהקשר של הילדים: "כשנוכל כבר לנסוע לחו"ל לבד", "כשנוכל לנסוע איתם", "כשיבריא כבר מהמחלה", "כשייגמל מחיתולים", "כשייגמל ממני".

אבל האמת היא, שיש אנשים שמצליחים לקיים אושר מסוג כלשהו גם כשהחיים קשים. יש אנשים שמצליחים למצוא את הכוחות לקום על הרגליים ולהמשיך. יש אנשים שחווים קשיים אחרת, לא כי פחות קשה להם, אלא כי יש להם בתרמיל מתנה שהם קיבלו. והמתנה הזו קשורה לא בגלגל המזלות אלא במפעל, בבית ההורים, בתבניות חשיבה, בדימוי עצמי, בראיית מציאות, בבריאת מציאות.

המתנה הזאת היא ההבדל בין אנשים עצובים לשמחים, פאסיביים לאקטיביים, שליליים ולא מסופקים לכאלה שמוקירים ומכירים בחיים, בכל החבילה. זוהי למעשה זריקת החיסון הכי חשובה לימים קשים, לרגעים קשים. וכמו שאתם כבר יודעים, לא חסרים כאלה. יש לא מעט רכיבים בערכת המתנה הזאת, אבל הנה כמה מהחשובים ביותר:

להרגיש כאב – אם הייתי מגדלת את הילדים כמו שהלב שלי אומר לי, לא הייתי נותנת להם לפגוש כאב. לא הייתי משאירה אותם מתוסכלים לשנייה, לא הייתי נותנת לדמעה לזלוג להם מהעיניים. אבל החינוך שלי לפעמים מנוגד לאינסטינקט שלי. כדי לעזור להם להיבנות, להתקדם ולגדול, צריך לתת להם לכאוב.

כאב של הלב, של עלבון, של אכזבה. כאב של שפשוף בברך, של דלקת גרון. כאב של אובדן, כאב של געגוע. כל סוגי הכאב יפגשו אותם בשלב זה או אחר. כשהילדים היו קטנים ממש כאב לי פיזית איתם: כשהסנטר שלהם רעד בגלל ילד שדחף אותם בגינה, כשהם דיברו ולא שמעו אותם. ראיתי בעיניים שלהם את הכאב וסימנתי להם בעיניים שלי שהכל טוב; לא כי לא כואב, כי כואב!



רונה, בת 10

הקפדתי לחבק אותם, חיבוקים ארוכים כשהם איפשרו לי, ומשלב מסוים אהבתי לראות איך הם מצליחים לחבק את עצמם מבפנים.

אנחנו באמת צריכים לברך על הכאב, כי הוא נותן הזדמנות נפלאה להרגיש שביר, להבין כמה אנחנו תלויים באנשים, בטבע, ביקום ובעיקר בעצמנו. ובכל פעם שהם הצליחו להתגבר על כאב, תמיד הייתי שם כדי להזכיר להם כמה הגוף שלהם חזק, כמה הלב שלהם גדול, כמה הם גיבורים כי הם יודעים להתגבר.

לא סיפרתי להם על הכאבים שלי, למרות שאם יכולתי הייתי אומרת להם שלא הייתי מוותרת על אף אחד מהם: על אמא חולה, כישלונות צורבים, לידות שקטות, ילדים לא מושלמים, מוות, חברות שנעלמו. כי בסוף החיים הם מה שקורה כשנרגעים ומתגברים וגדלים עם הצלקת. לרגע לא שוכחים את הכאב, אבל מזהים אותו הרבה יותר טוב באחרים, לא קונים את שקר "החיים המושלמים" של ההיא או ההם.

אל תפחדו לתת להם להרגיש כאב, רק המתים לא מרגישים בו.

לחוש אמפתיה - היכולת להבין מה עובר על אדם אחר נולדת מהיכולת להבין מה עובר על עצמך. בהתחלה עשיתי עבורם את המלאכה: נתתי שמות ומילים לכל מה שהם הרגישו, גם כשזה גלש מהם בזעם, גם כשהם בכלל לא ידעו מה הם מרגישים. לא ציפיתי שהם יגיבו מיד, אפילו לא שיהנהנו. הם כעסו/התאכזבו/סבלו/התעצבו - ואני הבנתי, וסיפרתי להם מה קורה.

בשלב השני סיפרתי להם את העולם, לפעמים בלי לחסוך. סיפרתי על הילד שמת לו הכלב והוא עצוב נורא, על הילדה שההורים שלה התגרשו והיא חולמת שהם יחזרו ויתחתנו שוב, על הילד שמתנהג לא יפה אבל בעצם הוא ממש רוצה שיהיו לו חברים והוא לא יודע איך. האנשתי חיות: נמלים שאולי הלכו לאיבוד, ג׳וק שהרגע זכה בגביע ואמא מעכה אותו עם הכפכף בטעות. וכשצפינו בחדשות, סיפרתי להם מה רואים, גם אם המראות היו קשים.

שימוש בכוח מעולם לא היה פתרון שהם ראו או חוו, בעיקר משום שאני מאמינה שכוח משיג לנו ההורים מטרה קצרת טווח: לגרום להם ללמוד, להתקלח, לדבר יפה, להתנהג כמו שצריך. אבל כשאדם גדל בתוך שפה של כוח, נגזלת ממנו האמפתיה.

אומרים עליהם שהם דור של מסכים, נטולי אמפתיה, לא יודעים להסתכל בעיניים, ולכן המשימה הזו חשובה מאי פעם - ולא, המשימה היא לא להילחם בשעות המסכים אלא לייצר את הדקות של העיניים, השיחה, הצחוק, הביחד, העזרה ההדדית, התרומה לבית, למשפחה. כל כך הרבה אנרגיות שליליות הולכות על מאבקי מסכים עד ששכחנו שהמשימה היא להשלים פשוט את החסר.


מיקה, 12

לאדם אמפתי יש יכולת לייצר שינוי עבור אחרים, לצעוד אל תוך סובייקטיביות של אדם אחר ופשוט להבין. תחשבו כמה הדבר הזה חוסך מלחמות ועלבונות, כמה הוא משנה חיים.

לא להתייאש - היכולת לפגוש במציאות בלתי רצויה, בכישלון, ולהבין אותו, להבין שהוא לא אומר כלום, להבין שזה לא שאני כישלון אלא שחוויתי כישלון. זה לא נעים, זה משפיל, זה מייסר, אבל ביכולת הזאת טמון אומץ הלב. והילדים שלכם צריכים לדעת שהם אמיצים - לא בגלל שלא קשה להם, לא כי הם מצטיינים, וגם לא כי הם מוכשרים או מיוחדים. הם אמיצים כי הם לא מתייאשים.

לכן, כשהם היו בגיל זחילה, לא קירבתי להם צעצועים למרות שממש רציתי, ואז הם לפעמים גילו כוחות והצליחו להתקדם על הגחון עוד עשרים סנטימטר. וכשהם גדלו דיברנו ליד השולחן על חוויות של כישלון וצחקנו על עצמנו ממש, אבל אז כל אחד היה צריך להגיד משפט מעודד לאמא שנכשלה היום. ונכון, זייפתי כשאמרתי שהם נותנים לי כוח להמשיך לנסות, כי רציתי ללמד אותם להמשיך, כי זה המבחן האמיתי של החיים, לא רק בעסקים או בהצלחה בסטרטאפ, אלא בעיקר במערכות יחסים. כי גם בזוגיות שלהם תיגמר יום אחד הרומנטיקה, יכבו האורות והם יתהו מה יוצא להם מזה. אבל אם הם יבינו שהציפייה שלהם מעצמם היא לא להתייאש – הם כבר יהיו במקום יותר טוב. למתייאשים יש המון תירוצים טובים, המון סיפורי קורבן שהם מגישים לעצמם, אבל בשורה התחתונה, אם הם מצפים שהחיים יגישו להם רק אורות, הצלחות, מדליות ותחושת סיפוק, הם כנראה לא זחלו מספיק על הגחון כדי להבין סיפוק אמיתי מהו.

להתחבר - אנחנו יצורים חברתיים. לא יעזור כמה נהיה מול מסך ומקלדת, אנשים והיחסים איתם זה המטען הכי חזק לסוללה שלנו. האנשים שייכנסו לחיים שלהם הם הזדמנות נדירה לתרגל ולהתקרב למי שהם: אנשים חכמים יגרמו להם לחשוב אחרת, אנשים גסי רוח ילמדו אותם על חשיבותה של אהבה (הם בטח לא קיבלו ממנה מספיק), אנשים פגיעים ורגישים ייתנו להם הזדמנות לעזור, ואנשים שונים אבל דומים ישלימו אותם בדרך שתגרום להם להרגיש טובים יותר. אנשים לא מתחלקים לטובים ורעים, אלא לשונים יותר ושונים פחות. אם הם ידעו להקשיב לאנשים, לגעת באנשים, לתת להם מתנות של חמלה, להיות נחמדים למלצרית, לשכנה, לילד בודד בכיתה – הם ירגישו את המשמעות של כוחות על, כי התחושה שתמלא אותם כשהם יפגשו בחיבור אנושי כזה או אחר לא תהיה דומה לשום דבר אחר.

הם יתאמנו הרבה במערכות יחסים פוגעניות, מקולקלות, ואני לא אתערב, רק אעזור להם לשים את האצבע על מה לא בסדר, על איך זה גורם להם להרגיש, את כל השאר הם יצטרכו ללמוד לבד. ושייקחו את הזמן, אני מאפשרת להם המון שנים של טעויות, אלוהים יודע כמה אני טעיתי. אבל בסוף, כשבחרתי באבא שלהם והוא בחר בי, התחברנו. וגם אחרי 22 שנות נישואים, ימים קשים, עצבים, מריבות, תסכולים - אין דקה שאני לא זוכרת עד כמה אני זקוקה לו, עד כמה הוא האיש שלי. כי הבחירה הזו, הבחירה בחיבור, מגדירה אותי כבר ברבים: עכשיו זה אנחנו, שני אנשים שבחרו לא להתייאש, להיות אמפתיים, להכיר בחוסר מושלמותם, ברגשות שלהם, גם כשהם לא במיטבם. אנשים שהבחירה הכי נכונה בחיים שלהם הייתה ללדת את הילדים שלנו ולצרף אותם למעגל האנשים שלנו, אלה שתמיד יהיו שם כשהחיים יהיו קשים.

>> לטור הקודם של עינת נתן: כשאנחנו כועסים אנחנו לא אוהבים את הילדים שלנו