אם היו יושבים באולפני החדשות מומחים לבריאות הנפש של ילדים, פסיכיאטרים ומומחים בהתפתחות הילד הם היו מספרים לכם ערב ערב על המגפה השקופה, הם היו מראים לכם מספרים עולים וגרפים מבעיתים המראים התפרצות של דיכאונות, חרדות, מחלות נפש, מחשבות אובדניות בבני נוער, רגרסיות, התקפי זעם, ויסות רגשי שהולך ומידרדר אצל פעוטות.
הם היו מסבירים שלמוח האנושי לוקח כ-25 שנה להתפתח למוח אינטגרטיבי שיודע ויכול לספק לגוף ולנפש פרופורציות, תקווה, יכולת ויסות והרגעה, חשיבה מודעת, יכולת לעבד אינפורמציה, להרגיע מערכות חירום, אפילו לשים במילים את מה שהלב מרגיש במקום לפנות להתנהגויות סיכוניות.
הם היו מסבירים שכל מה שילד צריך הוא מקום אחד בטוח שבו יהיה מבוגר שיוכל לספק להם באופן רציף תחושת בטחון רגשית ונפשית, תחושה של הבנה והכלה, גם כשהם אינם מבינים את עצמם, ויכולת להרגיע שזמינה בכל עת להגיב לכל אות של מצוקה. הם היו מראים בוודאי שקף לא מובן של המוח האנושי ומסבירים בסבלנות על נזק פיזי ממשי שנגרם כתוצאה מהפרשה של הורמוני חרדה לאורך זמן, היו מסבירים על ההשפעה ארוכת הטווח של תחושת בידוד - על כך שבני אדם מרגישים הכי מאוימים כשהם בחרדת לבד, כי הטבע החכם יצר אותנו תלויים פיזית ונפשית בנוכחותם התומכת של בני מיננו.
הפסיכולוגים ההתפתחותיים היו מסבירים מה קורה לילד שמרגיש לבד גם כשהוא נשאר בבית עם אנשים לא פנויים, חרדים, שיש להם כוונות טובות אבל גם הם מתמודדים עם משבר פרנסה, מחלה, לחצים של התראות בלתי פוסקות בטלפונים ושינוי מדיניות כל יום.
הם היו מסבירים שהורה שלא פנוי להיות נוכח עבור ילדיו רגשית יגדל ילדים פצועים ולילדים פצועים עדיין אין כוח השפעה פוליטי, הם סובלים בשקט, בעצם לא כל כך בשקט; הם פשוט מתנהגים את פציעתם כדי שאולי מישהו שם למעלה יתעורר ויראה שהם העתיד ושכרגע החלטה מתמשכת לשים אותם במצב חירום שאין לו התחלה אמצע וסוף, זה לשים את מערכת בריאות הנפש בסכנת קריסה. האמיצים היו אומרים שמערכת בריאות הנפש כבר קורסת, בטח עבור הורים שלא יכולים לשלם על טיפולים פרטיים.
את הפאנל היו חותמים ערב ערב עם שקף בחסות משרד הבריאות שהיה מסביר שבריאות הנפש זהה לבריאות הגוף, שאנחנו גורמים לדור שלם נזקים פיזיים כתוצאה מחבלה נפשית שלא נלקחה מספיק בחשבון בכל טקטיקות ההתמודדות עם המגפה.
לקדש את העתיד
הילדים שלנו סובלים ממגפה שהיא תוצאה ישירה של בידודים בלתי פוסקים, הפחדות, תחושת חירום מתמשכת והורים שחוקים וחסרי אונים שמתמודדים עם ילדים שכל מערכת התגובות שלהם הפסיקה להיות אינטגרטיבית ופונה רק למלחמה (בעצמי או באחר) או בריחה (מהבית, מהמציאות, לעולם של דיכאון תחלואה או התנהגויות סיכוניות) או קפיאה (הימנעות, חוסר מוטיבציה, עצירה התפתחותית).
פעם היינו חברה שמקדשת את עתידה, את ילדיה. היום אנחנו מקריבים אותם בניסיון, שנכשל פעם אחר פעם, להגן על זקניה.
תסגרו את נתב״ג, או תפתחו אותו, תעשו תו ירוק או סגול או כתום בקניונים, אבל עזבו את הילדים. תנו להם לחיות את חייהם בצורה צפויה, נורמלית, בלי היסטריה שוצפת ואיבוד עשתונות וסכסוכים והאשמות ותורים לבדיקות מפוקפקות.
נכון זה עלול להיות מסוכן, כי המגפה הזאת זה לא צחוק, אבל הכל בחיים יחסי, וביחס למה שעובר על נפשו הרכה של הדור הצעיר, מגפת הנפש מסוכנת הרבה הרבה יותר.