אני חייבת חופש. חייבת חופש מלנגב לה, מלקנות מחדדים לקלמר, מלהסיע לחוגים, מלהכין חביתה, מלחפש סווטשרט שהלך לאיבוד, מלשלוף נעל שמתחבאת מתחת לספה, מלהמציא פתרונות יצירתיים לשמונים בעיות, מלשמוע את המילה "אמא". אני חייבת חופש מהעבודה, חופש מלהיות חיובית וקשובה, חופש מלזרוק לפח אוכל שנרקב על השיש כי שכחתי להכניס אותו למקרר, חופש מ"מה עושים היום?" בשבת, חופש מלהיות זאת שיודעת גם כשהיא לא יודעת.
אני חייבת חופש מהתקפי הזעם היומיים - של שירה כי היא לא מוצאת את התחפושת של אלזה; של רונה כי יואב לא מרשה לה להיכנס לחדר; של איל כי שוב הבריזו לו חברים; של ליהי כי היא פרפקציוניסטית והיא מתרסקת כשמונה פעמים ביום על משימת חיים פשוטה כאילו הייתה מועמדת לפרס נובל שכשלה; של יואב כי הוא אוכל רק אוכל טרי מהיום והעזתי לחמם לו קציצות מאתמול.
אני חייבת חופש רק איתך, ותגיד תודה שאני רוצה אותו רק איתך, וזה בעיקר משום שאני לא סובלת את עצמי אז איתך נשמע טוב יותר. תן לי לצאת מבית המשוגעים הזה לשלושה לילות; לישון שלושה לילות במיטה של בית מלון, ללכת ברחובות קרים בעיר אחרת, לשמוע שפה אחרת, לשבת לאכול כשאני רעבה, לעשות סקס בלי לפחד שמישהו יתעורר, לצאת לקניות בלי להסתכל על השעון כי צריך להחזיר מבית ספר, ללבוש מעיל ולא לדאוג שלמישהו אחר קר, ללכת עם תיק בלי מגבונים. בבקשה אל תגיד שאין לנו כסף לזה עכשיו ושעוד לא סיימנו לשלם על השיפוץ, אני יודעת את זה. בבקשה תגיד שגם אתה צריך את זה.
הוא הקשיב לנאום הקולח שלי, מזג עוד קולה זירו, הגיש לי את הכוס ואמר: "טוב".
ציור של רונה בת שמונה
אז למה כשיורד הלילה מתחיל להיות לי כבד?
למחרת בבוקר, בקפה השכונתי, הוא פותח לפטופ ואנחנו מתחילים לפנטז על רחובות פריז, ברלין, לונדון, מגיעים עד לסיישל. מסתכלים על בתי מלון, מזג אוויר, תאריכים, ובסוף מחליטים לא להחליט לאן אבל לנעוץ תאריך ביומן ולהתחיל לפנות מוקשי עבודה. החופשה הזוגית האחרונה שלנו הייתה לפני ארבע שנים וחצי, אני כבר מכירה את הנוהל: שופכים מלא כסף, נוסעים לעיר זרה, מדברים עם הילדים בטלפון ובסקייפ ובפייס שלוש פעמים ביום, ובעיקר מוכרחים ליהנות כי הרי כבר נסענו. אז נהנים וזה כיף, ונזכרים קצת באיך היינו, ומדברים מלא, בעיקר על הילדים, וקונים מלא, בעיקר לילדים, וחוזרים לילדים ומעריכים את הילדים כי מתגעגעים אליהם נורא.
שלושה שבועות לפני התאריך הנעוץ, היומן אכן מצליח להתפנות, הבייביסיטריות משוריינות, אבא שלי המפרגן אומר שיעזור. נותר רק להכין את הילדים, להזמין כרטיסים (נהיה ספונטניים, אנחנו אומרים, נחכה לדקה התשעים ואז נדע איפה מזג האוויר סביר וזה בטח גם יהיה זול יותר) ולהבין שלפעמים חלומות מתגשמים אם רק מצליחים לומר אותם בקול.
ואז קורה דבר מוזר. השגרה הופכת נסבלת. מהרגע שהחלטנו שנוסעים, פתאום נחמד לי לחפש נעליים אבודות, לשבת עם הפרפקציוניסטית לשיחה מרגיעה, לקלח את הקטנות, לבשל, לסדר, אפילו להעיר אותם בבוקר נהיה פחות מעיק. התקפי הזעם נראים לי משעשעים, ההתעוררות לקטנה בלילה פחות מעצבנת. אני חיונית, ערנית, מתפקדת ושמחה. טוב, אני אומרת לעצמי, ככה זה כשמדמיינים את פריז, או אמסטרדם או ברלין, הכל נהיה יותר נוח, אף אחד לא ייקח לי את התאריך הזה ביומן.
שבוע לפני הנסיעה, כבר צריך להזמין כרטיסים. אני מסבירה לשירה בת השלוש שאמא ואבא ייסעו לחופש של אימהות ואבות והיא תישאר עם האחים שלה וכשנחזור תקבל מתנה. היא מבקשת סוכריות בטעם תות ואומרת שזה יהיה כמו שאני הולכת לעבודה רק הרבה יותר. מבינה. אז למה כשיורד הלילה וכולם נרדמים מתחיל להיות לי כבד?
"אולי כי את לא באמת רוצה לנסוע?", הוא אומר לי. אולי עדיף שלא תקפוץ תמיד לשורה התחתונה? אולי יום אחד נוכל לדבר על רגשות בלי לפתור את זה? "אתה לא רוצה לנסוע?", אני שואלת. הוא מתחמק באלגנטיות, מושך זמן, ואז אומר שסבבה לו לנסוע אבל ברור שהוא לא צריך את זה כמוני, הוא היה המון בחו"ל בשנתיים האחרונות ופיתח חסינות לריח הממכר של הדיוטי. כמוני? ממתי אני נהייתי צריכה והוא לא? התפקיד שלי הוא לא להצטרך, למה אתה שם אותי שם? אנחנו צריכים! הזוגיות שלנו צריכה. מה, לא?
ציור של ליהי בת עשר
"הזוגיות שלנו סבבה", הוא מזכיר לי. אני יודעת שהזוגיות שלנו סבבה, ובגלל שהיא סבבה לא נסענו גם לירח דבש, זוכר? כי אנחנו נורא מגניבים ונורא סבבה לנו ולמה להיכנע לתכתיבים חברתיים עלובים כמו חופשות בחו"ל או ירח דבש כשיש לך גג מעל הראש, מיטה לישון בה, פריים טיים לבהות בו וקולה זירו לחלוק עם בייגלה וקוטג' בערב. זה סבבה? זה עלוב!
אני חושבת שזה השלב שבו הוא איבד אותי. היה לו בעיניים מבט שרק אחרי 19 שנות נישואין למדתי לזהות, המבט של "אנחנו לא באמת רבים עכשיו כי אין פה ריב. תחליטי מה עושים ונעשה. ואל תנסי להפיל עליי את השיט שלך ואז להגיד שלא נסענו כי אני לא רוצה". נכנסנו למיטה לעוד פרק של "בית הקלפים". מה רע לי? יובל מצד ימין, הגוף הקטן והישן של שירה מצד שמאל, קלייר אנדרווד מלפני מספרת לי מה קורה בחייה של אישה שרוצה עוד ועוד, ומאחורי יום מתיש אבל נעים עם חמישה ילדים שממש צריכים את אימא שלהם.
שום מצבר לא באמת נטען לטווח הרחוק
"אני צריכה אותם!", זו המחשבה הראשונה שאני מתעוררת איתה למחרת בבוקר. אני מספרת לעצמי את הסיפור שאני לא נוסעת כי הם צריכים אותי, אבל זאת אני שצריכה אותם, את כולם. את בן ה-16 שמצחיק אותי במטבח, את בן ה-14 ששונא אוכל מאתמול, את בת ה-11 שנלחצת כשהיא לא מוצאת את העניבה של הצופים, את בת השמונה שכל שבת רוצה ללכת ללונה פארק וצריך למצוא פעילות אחרת שתסיח את דעתה, את בת השלוש שעדיין יונקת ואוכלת את הראש לסירוגין. אני צריכה אותם בשבילי, כי נעים לי שהם צריכים אותי ושאני שם בשבילם. זו האמת.
"ילדים קטנים צריכים את אמא שלהם", אני זוכרת שהשתמשתי בתירוץ הזה כשהם היו קטנים, וגם כשלקחתי את הקטנה כשהצטרפתי אליו לנסיעה עסקית ללונדון. איזה קשקוש, גם ילדים גדולים צריכים את אמא שלהם. טוב, יש לי עוד כמה ימים להחליט. אולי יובל יפתיע ופשוט יזמין כרטיסים ואז ניסע. איך אני אוהבת שהוא מחליט בשבילי כשקשה לי.
אבל הוא לא מחליט, או יותר נכון מחליט לא להחליט. בערב של יום שני, שלושה ימים לפני שאנחנו אמורים להחתים דרכונים בנתב"ג, אני אומרת לו, בלי שום כעס, שכרגע פריז שלי זה פה. אולי כל הסיבוב המטורף הזה היה שווה את הידיעה שכנראה לא כל כך קשה לי וששום חופש לא "יטעין לי את המצברים". כי כבר הייתי בציפייה הזו ואני יודעת שמעבר לחוויית החופש שום מצבר לא באמת נטען לטווח הרחוק. ואולי המצבר שלי נטען מדברים קטנים, אולי כל פעם שקצת קשה אני צריכה לדמיין את עצמי בלעדיהם בעיר רחוקה ואז לרצות להיות איתם כי הם עושים לי ממש שמח בלב.
וכן, הסנדלר הולך יחף. רשמית, אישית ומקצועית, אני הכי בעד נסיעה זוגית. אני מקנאה בזוגות שזה ברור להם, ואני ממש לא חושבת שהאמא הטובה היא זו שרוצה להיות עם הילדים שלה כל הזמן. ההפך הוא הנכון. מודה ומתוודה שנכשלתי כאן. אבל גם ניצחתי, כי התחברתי לעצמי, כי הבנתי מה אני באמת רוצה, וכי עשיתי בחירה להמשיך לחלום על חופשה אירופית מתוקה בעולם נטול דאעש.
ציור של מיקה בת עשר
הסיפור עם ילדים זה המתוק והמר הזה ביחד. הטרגדיה שנולדת איתם היא שביום אחד אי אפשר בלעדיהם ואי אפשר איתם. תמיד איתם תתקיים המשאלה והגעגוע למי שהיינו לפני שהפכנו להורים, ותמיד בלעדיהם נדע שזה מצב זמני ושאנחנו משחקים בנדמה לי. לפעמים הם לובשים צורות שונות - מתחזים לגעגוע, מתחזים לרגשי אשם, מתחזים לכל מיני סיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו, כי קשה לעכל את זה שחשבנו שהיינו שלמים עד שהם נולדו, ועכשיו הם כאן והם כל יום מוכיחים לנו שבלעדיהם כלום לא שלם, ושאיתם יש כל כך הרבה רעש ותסכול, עייפות ושחיקה - אבל גם כל כך הרבה משמעות והנאה ושמחה. בימים קשים המילה "משפחה" תמיד הזכירה לי את המילה "שפחה", אבל האמת היא שלהיות שפחה של המשפחה, ברוב הימים, זה כנראה הדבר הכי נפלא שיכולתי לאחל לעצמי.