אנחנו משכיבים את מיטב שנותינו על גידול ילדים. מאכילים, קונים, מסיעים, מתרגשים, דואגים, חוגגים ימי הולדת, קונים ילקוטים, זמינים בטלפון. כשחושבים על זה, אין דבר בעולם שיכול לשתות לך את הנשמה ואת הגוף בשלוקים כל כך גדולים כמו ילדים. ובתוך המבוך הזה, מה התפקיד שלהם? לגדול? להביא לנו נחת? להיות שמחים? מרוצים? אסירי תודה? עזבו אסירות תודה, מה עם הערכה? עזבו הערכה, מה עם להסתפק במה שיש? מה עם לא להגיד אחרי מסיבת יום הולדת פלוס מתנות/עוגה/התרגשות/אורחים: "בכלל לא קיבלתי הרבה מתנות"?
שירה (החמישית) שלפה בדיוק את המשפט הזה בסוף יום הולדתה השישי - יום קסום שכולו, אבל כולו, סבב סביבה. זה היה מיד אחרי שיובל ניסה לסכם את האירוע באמירה צינית אך מדויקת: "שירה, יש מצב שקיבלת היום יותר מתנות ממה שאני קיבלתי בכל החיים".
כשהילדים שלנו לא מרוצים, הם מפגישים אותנו עם אצבע מאשימה שמכאיבה לנו במקום הכי רגיש. הם כאילו אומרים: "מה אתם לא מבינים? לא טוב לי. כל הדבר הזה שאתם עושים בשבילי? זה לא מספיק לי, זה לא נעים לי, זה לא מתאים לי. תסתכלו על עצמכם, כמה אנרגיות אתם מוציאים בשביל שיהיה לי טוב ובסוף לא טוב לי, אז מה אתם שווים?"
ליבי, בת 6
בשלב הזה, אנחנו בדרך כלל פוצחים בנאום דרמטי על כפיות טובה וחוסר הערכה, על כמה טרחנו וכמה בפעם הבאה בכלל לא שווה להתאמץ בשביל ילד שלא מעריך. ואנחנו מוסיפים גם קצת עלבון, כעס, אכזבה, אבל טובה כזו, עמוקה, מכל הלב, והולכים לישון מדוכאים מוות מהילד שגידלנו ותוהים מה בדיוק אנחנו אמורים לעשות כדי שלא תגדל פה מפלצת; מפלצת שבבגרותה תתייחס לאנשים כמובן מאליו, תלעס ותירק כוונות טובות של אחרים שלא עמדו בציפיות שלה ותקנח באש שורפת שתצא מפיה ותכלה כל חלקה טובה שהייתה יכולה להיות לה.
אז תראו. ילדים והורים אינם שווים. כן, המשוואה הזו עובדת לשני הכיוונים, אנחנו לא יכולים להשתמש בה רק כשאנחנו רוצים להיות סמכותיים. ואנחנו חייבים להבין לעומק שאנחנו באמת לא יכולים לצפות לאסירות תודה.
מהיום שהם נולדו, כך הם פוגשים אותנו - נותני שירותים. ככל שנצליח להנכיח את עצמנו מולם כבני אדם, כאנשים שלפעמים לא יודעים הכל, לפעמים נכשלים, לפעמים זקוקים לעצה מהם או לעזרה - כך הם יוכלו לראות מתחת לחוזה, לקרוא שם באותיות הקטנות, שגם אנחנו בני אדם, אולי לא שווים להם בתפקידים, אבל הכי שווים להם בערך. ואז באמת נוכל להתרגש בכל פעם שתברח להם איזו תודה ולספר להם שזה לא מובן מאליו, שלשמוע ילד אומר תודה להורה זה ממש ממש נעים כי זה אומר שהוא רגיש ושהוא מעריך ושהוא רואה אותנו, באמת רואה.
רונה, בת 10
ועדיין, בינינו, הם לא רואים. הם לא רואים כי הם לא באמת אמורים לראות. סדר החיים התקין יאפשר להם לראות אותנו, אולי, כשהם יהפכו להורים, ובטח אחרי לכתנו מן העולם. עד אז, אנחנו לא באמת אמורים לצפות לשוויון אמיתי. גם אנחנו, עם כל האהבה, נמצאים הרבה פעמים מול הורינו בתפקיד הילדים, התפקיד הרגרסיבי הנצחי שמכתיב את העובדה שכל עוד הם בריאים והם ההורים שלנו - זה ממש ממש מעצבן אותנו כשהם נוסעים באוגוסט לחו"ל ולא חושבים על לעזור לנו עם הילדים; וגם כשאנחנו מודים על עזרה כלכלית, זה קצת מובן לנו מאליו, כי זה התפקיד שלהם, כי בשביל זה יש הורים. וכשחוגגים להם 70 או 60, אנחנו מתיישבים לכתוב להם ברכה שתראה את מה שיש, שתיעצר לרגע על המובן מאליו שאינו מובן מאליו, והם מתרגשים כל כך, מזילים דמעה, ושמחים בנו וברגע הנדיר הזה שבו התהפכו התפקידים ואנחנו נותנים להם משהו.
תודה לפעמים לא צריכה להיאמר. כשאנחנו ניגשים אל מיטת התינוק שלנו בלילה, כשאנחנו באים לאסוף אותו מהגן, יש את הרגע הזה שהמבטים שלנו נפגשים, שאנחנו אוספים אותו אלינו, הרגע הזה שבו אנחנו מבינים ומרגישים שאנחנו כל עולמו, ושום דבר לא צריך להיאמר כי הכל כבר שם. יש שם תודה ללא מילים, יש שם יצורים אנושיים קטנים שתלויים בנו, באהבה שלנו, בחיוך שלנו, בזה שנגיע בזמן, באוכל שנכין להם, במקלחת, בחיבוק, בפיג'מה. הכל שם - כל התודה נמצאת במרחב המחבק שבין הורה לילד. רק צריך שנייה להיות שם בהבנה שזו התודה האמיתית.
שירה, בת 6
"אמא, איך הקוסקוס שלך יוצא כזה טעים?", היא שואלת בעודי עודרת את יציקת הקוסקוס ומנסה להפיח נשמה בחלקיקים, להכניס בהם אוויר. שוב אני באוכל מהיר: המרק מאתמול מתחמם עם תוספת של מים ומלח, אני סופרת את נתחי העוף, תודה לאל יש מספיק לכולם, מסדירה נשימה ומספרת לעצמי שהכל בסדר, אני עומדת בציפיות של עצמי, סולחת על בוקר שהשתבש ועל ילדים שאוכלים אוכל משלשום. ואז אני לוקחת עוד נשימה, קצת יותר עמוקה, מסתכלת על הילדה היפה שלי שעוד דקה פוסעת אל שבילי ההתבגרות וכבר לא תחשוב שהקוסקוס שלי טעים. היא מחייכת אליי בחזרה, ובחיוך שלה יש את כל התודה שבעולם.