הייתי חיילת בודדה בת 19, הוריי ואחי הקטן היו בשליחות בארה"ב והוא הציע לי בלבביות טרמפ לבסיס חצרים. שנאתי לסגור שבתות בבסיס וההסעה הפרטית קסמה לי, במיוחד שהוא היה חבר של ההורים שנים ובאותה שבת עשה מילואים בבסיס שלי. הסכמתי בשמחה והודיתי לו על שחסך לי עמידה באוטובוס לתחנה המרכזית בבאר שבע. הוא היה מאוד נחמד וכמצופה מטייס ותיק בחיל האוויר נהג אותי בבטחה עד למגורי הבנות. מעניין, חשבתי לעצמי כשטיפסתי במדרגות לקומה השלישית, עד הנסיעה הזו בכלל לא הכרתי אותו. תמיד עשיתי בייביסיטר לילד הקטן שלו, ובשבתות לפעמים הם היו קופצים אלינו לקפה ועוגה. אשתו הייתה נורא יפה, מסרתי לה ד"ש לפני שנפרדנו. כל הנסיעה הזו גרמה לי להתגעגע נורא לאבא ואמא.

הופתעתי כשנשמעה דפיקה בדלת. הייתי שקועה בניסיון עיקש לדחוף את התיק מתחת למיטה הצבאית. צעקתי "כן" והוא נכנס לחדר, מחזיק שקית ירוקה של "גלי" ששכחתי אצלו באוטו. הוא עזב אותה מיד בכניסה לחדר, אמר "איזה חמודה את, בואי אני אעזור לך עם התיק, תהיו בריאות אתן הנשים, מה אתן סוחבות לכל מקום" ותוך עשרים שניות הלשון שלו הייתה בתוך הפה שלי ויד ימין שלו תפסה לי את השד הימני. זה הרגיש כמו נצח עד שדחפתי אותו. חשתי אסירת תודה כשהוא פשוט ברח מהחדר בלי להגיד כלום, משאיר את הדלת פתוחה. בשקית הירוקה היו תפוחים שהבאתי מהבית. לקחתי אחד ונגסתי בו כדי להוציא את הטעם שלו ממני, סידרתי את החולצה האפורה של המדים ויצאתי למשמרת שלי במרכז הפיקוד. 

איל ויואב, בנים אהובים שלי, אני יודעת שאתם עדיין צעירים ושלבכם עוד לא זכה לפגוש את הפעימות המיוחדות ששמורות לאהבת אמת. אבל הגוף שלכם וההורמונים שלכם כבר לגמרי בעניין של להתבלבל ולבלבל אתכם, אז אני כותבת לכם כדי שתוכלו לשמור על עצמכם ולדעת שלפעמים תיתקלו במצבים שבהם לא יהיה ברור לכם מה מותר ומה אסור, מה ישרת אתכם ומה יכול להרוס לכם את החיים. החרמנות הנפלאה והחדשה ששוכנת לכם בתוך הגוף יכולה למצוא את דרכה אל מקומות קסומים ומענגים ויכולה גם להוביל אתכם למחשכי הבושה. סלחו לי שאני כותבת לכם בפומבי, אני יודעת ששמעתם את דבריי מאז שאתם צעירים, אבל יש מצב שהורים אחרים לא השמיעו למתבגרים שלהם את המסרים החשובים האלה ואולי זה יוכל לעזור להם להבין שזה תפקיד לא פחות משמעותי וחשוב מללמד נימוס, זהירות בדרכים, עזרה לזולת, התנהלות כלכלית או דרך ארץ. אז ככה:

אין תמונה
"תוך 20 שניות הלשון שלו הייתה בתוך הפה שלי". עינת נתן, חיילת

1. גם אתם רוצים יחסים

בנות משתמשות במיניות כדי לקבל יחסים, בנים משתמשים ביחסים כדי לקבל מין - תזכרו את זה טוב טוב ותחשבו איפה הייתם רוצים להיות על הסקאלה הזו. כי גם אתם רוצים יחסים! כי כשתהיו בתוך מערכת יחסים שבה תהיה אהבה והדדיות, חברות ובילויים, אכפתיות ונתינה, אני מבטיחה לכם שהסקס יהיה פי אלף יותר טוב מסקס מזדמן עם ילדה שלא בטוח בכלל שזה מה שרצתה ולא בטוח מה יעבור עליה אחרי. תחשבו אם באמת כל כך חשוב לכם הסקס כדי לשחק אל תוך השקר הזה שיוליד אכזבה אם אתם לא באמת רוצים יחסים של זוגיות. אתם לא רוצים לעשות אהבה עם מישהי כשבעצם היא רוצה אהבה ואתם רוצים הנאה חד פעמית. תאמינו לי, עדיף לאונן או לדבר על זה ולדעת ששניכם באמת נכנסים למיטה באותן ציפיות.

2. סקס אתה עושה רק כשאתה רוצה ומוכן 

זה לוקח זמן, זה דורש אמון ובהתחלה אפילו ההנאה לא ממש מובטחת. אל תיכנסו לזה כי החבר'ה כבר משוויצים, כי אתם חושבים שצריך לגמור עם זה, כי אתם בלחץ שכבר הגיע הזמן. לפעמים הדיבור בחבר'ה הוא סתם דיבור, לפעמים אתם רק מדמיינים שכולם כבר עושים את זה חוץ מכם. תאמינו לי, יש לכם כל כך הרבה שנים נפלאות ליהנות מסקס, אל תמהרו. תתמזמזו, תתנשקו, תתגפפו, תחזיקו ידיים, זה הכל קשור להכל. וכשתכירו נשים אמיתיות ותהיו קשובים להן באמת, תבינו שכל המסביב שאתם מתאמנים עליו עכשיו זה הכי שווה בעיניהן. קוראים לזה רומנטיקה וזה מאוד מחרמן.

3. בנות לא אוהבות הפתעות

אלא אם זה בתוך קופסת תכשיטים או עטוף בצלופן של חנות פרחים, אל תפתיעו. תמיד תשאלו, אל תחשבו שאתם יודעים או מרגישים. מקסימום, היא תגיד לא. הרבה יותר גרוע זה להתחיל לנשק ולקבל דחיפה. בדיוק כמו שלימדתי אתכם לדפוק בדלת של בית לפני שאתם נכנסים, אל תעזו להתפרץ אל תוך גופה של אישה. אולי ראיתם את זה בסרטים, אולי מישהו מהחברים סיפר שזה היה נורא מגניב שהוא דחף לה יד פתאום או נישק במפתיע. זה לא מגניב. גם לפני שנתתם יד לבת בפעם הראשונה שאלתם, ואם לא שאלתם אז האצבע שלכם רפרפה תחילה והאצבע שלה הסכימה, ואז הצטרפו להן עוד אצבעות ופתאום השתלבו להן ידיים בהסכמה. אין כמו הסכמה! 

אין תמונה
ציור של ליהי בת 10

4. כל צד מופקד אך ורק על הנאתו של הצד השני

אתם מופקדים על הנאתה והיא מופקדת על הנאתכם. הדדיות מוחלטת. תיכנסו עם הוראות ההפעלה האלה למיטה ותראו איך המונח "לעשות אהבה" נהיה שלם. כי בעולם שבו כל אחד ידאג קודם לצרכיו אין מקום להדדיות אמיתית, לאמפתיה, לאמון. בכלל, אם נצא מנקודת הנחה שכל אחד מופקד על בחירותיו ויכולותיו והוא משתמש בהם כדי להעשיר את חיי האנשים המשמעותיים בחייו, ובו בזמן מישהו אחר משמעותי מעשיר אותו ותורם לו, העולם יהיה מקום טוב יותר. אז כשאתם מנשקים אותה, תפתחו מדי פעם עיניים ותבדקו אם נעים לה; וכשאתם מנסים משהו חדש, תשאלו אם יש מצב; וכשהפה או הגוף או הלב שלה אומר לא, אז זה לא שווה את זה, כי זה שיהיה לכם נעים לשנייה לא שווה את התחושה שרמסתם כרגע מישהי, וגם אם היא לא בוכה ולא דוחפת זה עדיין לא אומר שהיא לא רמוסה. בסוף, מה שאתם וכל הגברים באמת רוצים בתוך הגבריות הסוערת שלכם זה לענג נשים, לא רק את עצמכם, ואם האישה שאתכם לא מתענגת או לא מסכימה אז יצאתם הכי לא גברים בעולם.

כשאנחנו הופכים להורים יש לנו המון משאלות לב חינוכיות. ברור לנו שאנחנו רוצים לגדל ילדים ערכיים, עם בטחון עצמי, כאלה שיבחינו בין טוב לרע, ידעו להתמודד עם תסכולים וקשיים, יזהרו מאנשים שעלולים לפגוע בהם אבל גם יבטחו ויאמינו במערכות יחסים. אנחנו מסבירים ומתווכים להם כמעט כל נושא, אבל איכשהו הנושא של מין, זוגיות, מערכות יחסים אינטימיות, חיזור, לא נלמד אצלנו בבית. וכך אנחנו שולחים אותם לעולם במקרה הטוב עם הוראות אזהרה מסוטים, ומקווים שהם יהיו בני אדם ויתייחסו לבנות ובני זוגם הפוטנציאליים בהתאם.

אוי ואבוי לו להורה שאין לו אג׳נדה חינוכית להעניק לילדיו בנושא כבוד הדדי לבני ובנות המין השני. כשהם יגדלו וייכנסו למגרש המשחקים של היחסים האינטימיים, הם יפגשו הרבה פעמים ניגודי אינטרסים ומסרים סותרים: אני רוצה והיא לא רוצה, היא רוצה לדבר ואני רוצה לגעת, היא רמזה ואני הבנתי לא נכון, היא רוצה שלב קדימה ואני עוד לא בשל - וכל זה עטוף בצרכים מידיים הורמונליים שמשבשים את ההיגיון. מעבר לתמונה הזוגית שהם יראו בבית, אנחנו חייבים לצייד אותם ב"אני מאמין" שלנו, כדי שישב להם עמוק בפנים וכדי שהם יוכלו לגשת אלינו בשעת הצורך. כי כן, אם כבר אזרנו אומץ ודיברנו על זה, יש מצב שהם יפנו לעזרתנו כשמשהו ישתבש שם. כל הורה, בהתאם לאמונותיו, לסגנונו, לרמת הפתיחות שלו, מחויב לדבר עם ילדיו על תפיסת עולמו ועל עמדותיו.

אין תמונה
ציור של מיקה בת 9
אז כשהוא בן שלוש ומשתעשע עם אחותו הקטנה באמבטיה נלמד אותו לשאול אם היא מסכימה או אם זה נעים לה לפני שהוא שולח ידיים סקרניות או מדגדגות; וכשהיא בת ארבע והכי מהיר זה להלביש או להפשיט אותה, נשאל אותה אם היא מרשה לנו להוריד לה את החולצה או שהיא רוצה לבד, אם הנשיקה או החיבוק נעימים לה או שהיא רוצה שנפסיק; וכשהם בני שבע ונדבר על איך מגיעים תינוקות לעולם נזכיר שם את האהבה ואת הנעים ואת הרצון של שני הצדדים; וכשהם בני 12 ואנחנו רואים איתם חדשות במקרה נגיד כמה מילים על ההטרדה המינית התורנית, לא ממקום של צקצוק על כמה נורא ודפוק אלא דווקא על כמה זה יכול להיות מבלבל ואיך אסור לרגע להתבלבל ושעדיף לשאול מאשר להניח שזה ממש בסדר. וכשאנחנו שואלים אותם על בנות, או אותן על בנים, לא נשאל רק איך היא נראית ואיזה תלמיד הוא ומה שם המשפחה שלו, אלא מה המבט שלה אומר לו, האם הוא יודע להקשיב לה שהיא מדברת, ונדבר על כמה חשובה ההקשבה הזו בתוך הזוגיות, הקשבה למסרים מילוליים ולא מילוליים, למבטים, לרגשות, לרצונות. ועל הדרך, ככל שהם גדלים, נדבר כמה שיותר פתוח על חרמנות, כמה שיותר פתוח על הדדיות, יחסים, זוגיות , עניינים שבלב. כי זו החובה שלנו, כי אם אנחנו לא נגיד אז מי יגיד?

כשהייתי חיילת הטרדה מינית עוד לא הייתה מושג שדיברו בו, אבל באותה שבת בבסיס נשבעתי לעצמי שכשיהיו לי בנים הם לא ידחפו את הלשון או כל איבר אחר לגוף שלא רוצה בהם. נשבעתי לגדל אותם להיות אולי קצת פחות מגניבים אבל קשובים ואוהבים, אמפתיים ואכפתיים , לגדל אותם לדעת ששווה לחכות לפעמים לרגע של הסכמה כי יש בו קסם ועונג שלעולם לא יהיה ברגע של אי הסכמה. לגדל אותם כך שיבינו שאפילו שבריר קטן של אי הסכמה יכול להכתים את חייהם בחוויה או בזיכרון שייצרב בליבה של ילדה/בחורה/חיילת שכל מה שהיא רצתה זה טרמפ לבסיס ולא יותר מזה. בבקשה תשבעו שגם אתם תגדלו בנים כאלה.

לכל הטורים של עינת נתן

לעמוד הפייסבוק של עינת נתן