אבא ואמא,
אני יודע שהכל התחיל מכוונות טובות ושאתם רוצים לחנך ולשפר אותי. אני גם יודע שאתם קוראים הרבה ספרים ומקשיבים למומחים שמדברים על סמכות הורית ועל ילדים שזקוקים לגבולות. אפילו שמעתי אתכם אומרים לסבתא "עכשיו הוא בודק גבולות, המתבגר הקטן". שמעתי אתכם גם מתווכחים ואת אמא אומרת לאבא: "למה אני תמיד צריכה להיות הרעה?" ו"מה אתה שובר לי את המילה". מצחיק, לא ידעתי שמילים יכולות להישבר.
אז קודם כל, אני רוצה שתדעו שאני לא נער מתבגר; אני ילד בן ארבע. אני יודע שאתם חושבים שאני כבר גדול, בטח לעומת אחותי בת השנה, אבל אני רק בן ארבע. אז גם אם הבנתי, אמא, כשאמרת שאת לא מרשה קינוח לפני האוכל, עדיין מאוד מאוד רציתי את הקינוח הזה - הפה שלי רצה אותו, הבטן שלי רצתה אותו, הלב שלי רצה אותו. אז התרגזתי וצעקתי ובכיתי ואפילו אמרתי לך פויה ושאני לא אוהב אותך.
תבינו, שמעתי את הכעס שלי אומר לפה שלי להגיד מילים שידעתי שירגיזו אתכם, אבל הייתי עצוב ומתוסכל אז הכעס דיבר. ואז, כשאמרתם לי שאם אני לא אירגע, אתם תשלחו אותי לחדר לחשוב על המילים שאמרתי, נורא נלחצתי. הרגשתי שאתם בכלל בכלל לא מבינים למה אני כועס. ואתם יודעים מה עושה ילד בן ארבע שנלחץ ושלא מבינים אותו? הוא בוכה חזק יותר, ואולי אפילו בועט או מרים יד.
ואז אבא, אתה עוד יותר התרגזת, וצעקת שאם אני לא אירגע תוך דקה ואשב בשולחן אתה תיקח אותי לחדר בכוח, והמשכת לצעוק שמחר אני אקבל עונש ולא אוכל להזמין את יואב לשחק איתי כמו שקבענו, "כי ילדים בני ארבע שמתנהגים כמו תינוקות לא יכולים לשחק עם חברים אחר הצהריים".
אבל אבא, איך בדיוק ציפית שאני אירגע? כעסתי כי מאוד רציתי משהו ולא קיבלתי אותו; פחדתי כי ידעתי שבעוד דקה אני נלקח בידיים זועמות לחדר שלי; הרגשתי חסר שליטה כי אתם הסמכות ואתם מחליטים מתי אני יכול לאכול קינוח ומתי לא, מתי אני חייב להתקלח ומתי אפשר לוותר לי, מתי חייבים לצאת לגן כי אתם מאחרים ומתי אפשר לראות עוד קצת טלוויזיה. אתם מחליטים עליי הכול ואני לא יודע מה לעשות כי לפעמים, כשאני מתעקש, אתם מוותרים בסוף. וכשיש אורחים אז אתם מרשים לי מלא דברים ומדברים אליי הרבה יותר בסבלנות. ואתמול כשבכיתי רבע שעה אז אתה, אבא, אמרת, "טוב, אתה יכול לשחק עוד קצת", למרות שלפני זה אמרת שאתה סופר עד עשר ואז אני חייב ללכת למיטה.
אם רק תצליחו להבין אותי לרגע בלי לשנות את ה"לא" שאמרתם, אם תצליחו להתבונן בי בעיניים שמבינות שאני כועס ומבינות על מה אני כועס ולא תגידו "מה בסך הכל קרה פה?" או "אם לא תירגע אנחנו לא נדבר איתך" - יהיה לי הרבה יותר קל להירגע. כשאני מרגיש שמבינים אותי הכעס יורד, אבל אני עדיין צריך להתמודד עם הגבול שלכם וזה קשה לי כי אני רק בן ארבע. אז בבקשה, בלי לשנות לי את המציאות, בלי להרחיק אותי מכם, תהיו בצד שלי. כי מה בסך הכל קרה פה בעצם?
מילים לא נשברות, ילדים כן
אתם חייבים להבין, כשאתם מענישים אותי בעונש שאין לו שום קשר למה שעשיתי, אתם מכאיבים לי כדי שדרך הכאב הזה אני אלמד לא לחזור שוב על אותו מעשה. אבל בעצם, מה שקורה זה שאתם משפילים אותי, גורמים לי לכעוס ובעיקר – מלמדים אותי שפה של כוח.
כשאתם מרגישים ששמתם לי גבול וניצחתם אותי, אני לומד להסתכל על הסיטואציה כאילו יש בה מפסיד ויש מנצח. עכשיו בכל פעם שיהיה גבול אני אצטרך לעמוד בו ולהרגיש מובס? זאת משימה קשה מדי. ואם אתם מלמדים אותי שהכוח מנצח, אז יגיע היום שבו אני אהיה מספיק חזק כדי לנצח אתכם בחזרה: לברוח מהבית בכעס בגיל 16, להתחיל לשלוט בכם דרך השינה, הצרכים שלי או המזון שנכנס לי לפה - המקומות היחידים שבהם לא תוכלו לשלוט בי. אני בטוח שגם אתם לא רוצים שהיחסים בינינו יתקלקלו רק בגלל שרציתם להרגיש שאתם בעלי הסמכות.
אבא ואמא, אתם יודעים מה אני באמת צריך? אני צריך את הגבול, גם אם אני לא מסכים איתו; אני צריך את ההסבר ההגיוני, גם אם אני מוחה; אני צריך את ההבנה שלכם, שכרגע קרה לי משהו לא נעים. כי כשאתם מבינים אותי ועדיין שומרים על הגבול, אני לא מרגיש שאתם נגדי וגם פחות דחוף לי להיות נגדכם. רק כשאתם עומדים בצד שלי אל מול הגבול, מתבאסים יחד איתי שצריך ללכת לאמבטיה, אפילו לוקחים אותי בכוח, אבל לא כועסים, רק מבינים - אני מתפנה להבין את המשמעות האמיתית של הגבול.
זוכרים כשלקחתם אותי לרופא והיו צריכים לעשות לי תפרים בסנטר? הסברתם לי שזה הולך להיות לא נעים ושאלתם אותי אם אני בוחר לשבת על הברכיים שלך, אמא, או שלך, אבא. כשצעקתי ובכיתי החזקתם אותי חזק ולא כעסתם, רק הבנתם אותי, הייתם איתי ביחד מול הגבול הברור. וכשנרגעתי, אמרתם לי שאתם גאים בי ושאני גיבור ואז הלכנו לאכול גלידה.
אני זוכר את זה טוב כי למרות שהפעלתם עליי כוח לא הרגשתי מובס, לא כעסתם, ואני הייתי פנוי להבין שחייבים לתפור את הסנטר שלי. אני זוכר שהצלחתם לגרום לי להרגיש שלמרות שהיה גבול מאוד ברור, סמכתם עליי שאני יכול לעמוד בזה, לא התפרקתם, לא איבדתם עשתונות. הייתם בעדי והיינו לרגע כולנו ביחד, מול הגבול.
ככה תמיד הייתי רוצה שזה יהיה.