הוא כיבה את הנרות ופנה לפתוח את המתנה שחיכתה לו על שולחן יום ההולדת המשפחתי, לא לפני שלחש לי באוזן: "אימא, אני נורא מפחד להתאכזב מהמתנה שקניתם לי ואז לראות אתכם מתאכזבים כשאני מתאכזב".

צחקתי. אמרתי לו שגם אני מרגישה ככה בימי הולדת, ושמתנות זה לפעמים דבר נורא מאכזב, בעיקר כשאין שום דבר שאנחנו באמת צריכים או מחכים לו. הבטחתי לו לא להתאכזב אם הוא יתאכזב ודחקתי בו לפתוח כבר. אחותו הקטנה הקדימה אותו וכבר התחילה לתלוש את נייר העטיפה בעונג נטול דאגה, חוסכת לו את השניות האלה - הפער שבין הבטחה בתוך נייר, שיכולה להיות כל דבר בעולם עד הרגע שבו פותחים אותה, לבין הרגע שבו מתגלה תוכנה ומנפץ אותך לתוך מציאות חד ממדית.

הבן שלי בן 16. אני כבר 16 שנה אימא. אני זוכרת את עצמי בת 16, בעולם מבולבל ומסקרן, מפחיד ומבטיח, קונקרטי ומופשט, אכזרי ונעים. אני זוכרת גם את ההורים שלי שם ברקע, לעתים מטושטשים ולעתים ברורים, טועים וצודקים, קרובים וכל כך רחוקים.

אז כדי לחגוג לעצמי 16 שנים של אימהות, אני יושבת וחושבת על 16 דברים משמעותיים שלמדתי. אני עושה זאת עבור עצמי ועבור ילדיי - לא כדי שייחסך מהם קושי או מכשול, אלא כדי שכשהם יזכו להיות הורים ולפגוש במורכבות התפקיד, אולי הם יפגשו את מילותיי ויבינו את עצמם יותר. אולי הם יבינו שהבלבול של גיל 16 לא נגמר בגיל 16, ושהחיים מלאי ניגודים והפכים גם בגיל 45.

1. הורים טובים לא מצפים למושלם

זה אולי נראה לכם שילדתם דף חלק, שעליו תוכלו לצייר את יצירת המופת שלכם; זה אולי נראה לכם שאם תהיו הורים מספיק טובים, הם יהיו אנשים מושלמים. אבל ילדים זה לא רכב עם ניילונים: הם מגיעים אלינו עם שריטות קטנות, לפעמים עם פגיעה בשאסי, וגם כשהם נראים לנו פיקס, אנחנו מגלים את הדפיקה הראשונה ומיד מבכים אותה ומנסים לתקן. 

עדיין לא פגשתי אדם מושלם אבל פגשתי הרבה אנשים שלמים, ובכל פעם שאני פוגשת אדם שלם אני חושבת שבטח היו לו הורים נורא טובים: כאלה שראו את השריטות והקפידו לתדלק; כאלה שהבינו שהפגמים פחות חשובים מהנסיעה; כאלה שלא ציפו למושלם ולכן לא הלכו למוסך לתקן, אלא הביטו בבבואה של חוסר השלמות שלהם נשקפת דרך הילדים, והבינו שהכל טוב בעצם.

2. חברים יש בגן

לא תמיד צריך לעבוד כל כך קשה בשדה החברתי של הילדים. הצפה של מפגשים חברתיים אחר הצהריים לפעמים מרגיעה רק אתכם (או מלחיצה). תקשיבו להם ולמה שהם באמת צריכים, ואם יש לכם ילד שלא מתאים לו כל יום להתארח או לארח, תזכרו שהוא חזר כרגע מיום עבודה עם כל האנשים הקטנים האלה. נכון שגם לכם לא תמיד בא לארח אחרי העבודה את המזכירה, השותף או הקולגה? הם מבלים איתם יום שלם, שחררו. 

3. אתם דווקא כן יודעים

מי אמר שאם השכנה נורא מרוצה מסדרת החינוך שעשתה לילד שלה בשיטה החדשה והמחודשת שבזכותה הוא הולך לישון לבד בשמונה, קד לה קידה ומבקש שתעשה משהו בשביל עצמה, זה הופך אתכם להורים גרועים? מדריכי ההורות והיועצים תמיד נמצאים שם, ואתם ממש לא תמיד צריכים אותם. 

עינת נתן
ציור של יואב בן 13 | צילום: עדי אורני

4. אל תתערבו

למרות הרעש, הריבים, הקנאה, היריבות - אחים זו המתנה הכי נפלאה שאתם יכולים לתת לילדים שלכם, והם השדה החברתי הכי מלמד שקיים, בעיקר כי הם תמיד נשארים ובעיקר כשאתם לא מתערבים.

5. תנו להם לעזור

ילדים צריכים להרגיש מועילים כדי להתפתח. מועילות של ילדים יכולה להיות פיזית (לקפל גרביים) או רגשית (לאפשר לכם לנוח). תנו להם להועיל, כי אין תחושה טובה ומשמעותית יותר מהתחושה של התרומה. תזכרו שאתם עושים להם נזק כשאתם מפנקים אותם ועל הדרך מונעים מהם להיות משמעותיים. ילדים שלא ימצאו משמעות דרך מועילות, עצמאות ועזרה, ימצאו אותה דרך קיפוח, פינוק וחוסר שיתוף פעולה.

עינת נתן
ציור של רונה בת 8 | צילום: עדי אורני

6. אל תענו, תקשיבו

בדרך כלל אנחנו עושים את עצמנו מקשיבים, כי מה לעשות, בשגרת היום עם עשרות אלפי פניות "אימא", אנחנו כבר מייצרים על אוטומט תגובות "באמת?", "איזה יופי", "וואללה?" ותוך כדי משוטטים בפייסבוק ודופקים לייק למישהו שאנחנו לא באמת מכירים ששינה תמונת פרופיל. ואז, כשאנחנו כבר מתפנים להקשיב, אנחנו נכנסים בהם, מייעצים להם, מרביצים בהם את משנתנו הסדורה. אבל להקשיב זה לפעמים רק להקשיב. הם, כל מה שהם צריכים זה מישהו שפשוט יקשיב להם ויעשה לייק.

7. בית ספר < יחסים

בית ספר זה חשוב, אבל לא מספיק חשוב כדי לדפוק לכם את היחסים. אל תשכחו את זה כשאתם מנסים לשבת עם הילדים על שיעורים שהם פשוט לא מבינים ואז אתם מתרגזים, או כשאתם מאיימים שאם הם לא יסיימו את השיעורים הם יענשו, או כשאתם נכנסים בהם אחרי אסיפת הורים או סתם משדרים להם כמה אתם מאוכזבים. אתם משלמים על זה מחיר גבוה, שלא בטוח שהוא שווה את הרצון שלכם לתקן אותם ליישר אותם או לחנך אותם לאהבה אקדמית. לפעמים זה עושה בדיוק את ההיפך ועל הדרך גם פוגע ביחסים שלכם איתם.

8. אל תתייגו אותם

אבחון הוא כלי מצוין - ואחריו אתם חוזרים הביתה בדיוק עם אותו הילד שאתו יצאתם. זה שכרגע אתם יודעים שיש לו הפרעת קשב, לקויות למידה, אוטיזם, בעיות ויסות או קשיים רגשיים, עדיין לא אומר שהחליפו לכם את הילד. הוא נפלא ונהדר ועכשיו יש לזה שם, אבל אל תשכחו את השם שנתתם לו כשיצאתם איתו בסל קל מבית החולים. זה השם האמיתי שלו.

9. תנו להם חמש דקות

זמן איכות זה לא לקחת יום חופש ולקנות להם מלא דברים. זה יכול להיות חמש דקות של שיחה באמבטיה, או שבע דקות של שמיכה מעל הראש ופנס מתחת, או נסיעה באוטו, או אפילו צפייה בסדרה איומה שהם רואים ואתם באמת צוללים לתוכה איתם ופתאום מבינים שהיא לא כל כך איומה. זמן איכות באמת לא נמדד בזמן אלא באיכות.

10. המראה משקרת

ההתבוננות שלכם בילדים של אחרים היא השתקפות של רגשי האשם שלכם או של העליונות שלכם. עזבו אתכם ממה שאתם חושבים שאתם רואים, לאף אחד לא באמת קל, וזה שהילד שלהם מתנהג יפה ליד השולחן או מעסיק את עצמו, אומר תודה או ישן לילה שלם, זה עדיין לא אומר שלא קשה להם במקומות שלכם קל. תעזבו את המראה הזו כי לפחות בחצי מהזמן היא משקרת.

11. אל תסבלו

אל תעשו עם הילדים דברים שאתם שונאים. ההורה הטוב הוא לא בהכרח זה שעושה יצירה עם הילדים או הולך לגינה כל יום, הוא גם לא זה שעובד על מוטוריקה עדינה או משמיע לילדים מוסיקה קלאסית. ההורה הטוב הוא זה שמתפנה לעשייה מהנה עם ילדיו. 

12. הם לא חייבים להיות מרוצים

אל תיבהלו מהילד הלא מרוצה. אל תחשבו שאתם הורים גרועים כי הילד שלכם כרגע כועס או מתוסכל. תבינו, ילדים מאושרים הם לא הילדים שסיפקו להם את כל הצרכים, אלא כאלה שראו הורים מאושרים, כאלה שהצליחו להתגבר על קושי, כאלה שלמדו להסתכל על החצי המלא של הכוס (ובשביל זה צריך גם חצי ריק).

13. הביקורת שלכם תהרוס אותם

דימוי עצמי זה מיכל הדלק שלהם לחיים ואתם מופקדים עליו. עוד לא פגשתי אדם מאושר שהדימוי העצמי שלו נמוך. אז כל פעם שאתם מבקרים אותם או שופטים אותם או מסבירים להם למה הם לא במקום לראות מה הם כן, תחשבו טוב אם שווה לכם להיות בתפקיד שכל מה שהוא יאפשר להם זה לשפוט ולבקר את עצמם. כל החיים. הביקורת שלכם לא שווה את המחיר שהיא גובה. זה לא שווה שהיא יפה אם היא לא מרגישה יפה, זה לא שווה שהוא חכם אם הוא לא מאמין בחוכמתו, זה לא שווה שהיא התאמצה והוציאה ציון גבוה אם היא לא מרוצה. בכל פעם שאתם בוחרים לראות את מה שאין, אתם לוקחים להם דלק מהמיכל. בכל פעם שתראו את מה שיש, גם אם הוא לא בשיא תפארתו, תפגשו את נס כד השמן.

14. אתם לא רק הורים

בשנה הראשונה, התינוק שלכם יפגוש כמעט תמיד רק את ההורה שבכם. שם אתם אמורים לספק את כל צרכיו ולוותר על צרכים רבים שלכם. ככל שהם גדלים, תזכרו שהם זקוקים לראות בכם בני אדם: לראות אתכם לא מצליחים, שמחים, עצובים, עייפים, נהנים מפעילות שלא קשורה בהם, רעבים, מתוסכלים, חיים חיי זוגיות, מדברים עם חברים ומוצאים סיפוק בעבודה. הם זקוקים לזה בעיקר כדי להבין שגם אנחנו לא מושלמים, כי הורים שלא יחשפו חוסר שלמות יגדלו ילדים חרדים מפני חוסר השלמות של עצמם. וילדים שלא יראו את הוריהם נהנים מזוגיות או עבודה או בילויים של גדולים, ירגישו נבגדים כשהעולם בחוץ לא יתקיים כל הזמן מסביבם. תנו להם לפגוש בכם ותסמכו עליהם שהם יעמדו בזה.

15. תצחקו יותר

מחקר קטן שערכתי ביותר מעשור של מפגשים עם ילדים ומתבגרים, מעלה שאחד הדברים הכי עצובים שהילדים אומרים עלינו, המבוגרים, הוא שאנחנו כמעט לא צוחקים. אז תעשו טובה, תצחקו. 

איור של מיקה בת 9

16. תברכו על מה שיש

בנסיעה המשפחתית הבאה, תתגברו רגע על העצבים והמחשבות על מה שכחתם בבית, תוציאו את הראש מהסלולרי ותסתכלו שנייה על המושב האחורי. תסתכלו על כל אחד ואחת מהם, כי עוד דקה הם באוטו משלהם עם משפחה משלהם. תברכו על מה שיש, תזכרו איזו זכות יש לכם לנסוע משפחה שלמה בתוך אוטו, תטפחו לעצמכם על השכם כי זה קשה להיות הורים, שימו שיר שמח ברדיו ותתפללו שמישהו שם למעלה ישמור עליכם ככה. פשוט ככה.

לכל הטורים של עינת נתן

לעמוד הפייסבוק של עינת נתן