אני זוכרת את תחושת הגוף הזו מגיל 14. את דפיקות הלב, העלבון, הכעס, התסכול. זוכרת איך נגמרות לי המילים וכל המערכות הפיזיולוגיות מסמנות לי לקום וללכת, פשוט ללכת, כדי שלא יכאב יותר. ולמרות הכל אני נשארת, ילדה טובה ליד השולחן. אבא יושב לצדי ומנסה לעזור לי ללמוד למבחן במתמטיקה, מנסה להסביר לי משהו שאני לא מבינה מספיק מהר, לא מרוכזת מספיק, לא חכמה מספיק, לא מספיק. המילים שלו נשמעות אחרת, המוזיקה שלהן מתוחה, דרוכה, הווליום קצת יותר גבוה כשהוא מצביע על הדף כדי להסביר לי בפעם השלישית, האצבע המורה שלו מכאיבה אפילו למחברת. גם הוא לא נהנה, זה די ברור, וגם הוא נשאר. אבא וילדה לא מספיק. הוא חסר סבלנות, אני חסרת אונים. לומדים.
נזכרתי בסיטואציה הזאת באופן כל כך ברור כשישבתי השבוע לצדו של יובל, בעלי האהוב, לבצע משימת מחשב כלשהי. תוך כדי שהודיתי לאלוהים שיש מי שיעזור לי עם קופסת הפי.סי הבוגדנית הזו, התחלתי להרגיש בגוף את אותה תחושה. רק שהפעם הילדה שבי לא מוכנעת בשקט ליד שולחן, הפעם אני משיבה מלחמה.
במופע רגרסיבי ששמור להפרעת התנהגות קשה, קמתי, חזרתי, צעקתי, ניסיתי להסביר למה הוא לא יכול לדבר אליי בטון כזה, קמתי שוב, התנשפתי, חזרתי, ניפנפתי בידיים, הכנסתי לו מילים לפה: "אז אני לא מבינה מספיק מהר בשבילך, אז מה? למה אתה חושב שאתה יכול להתנהג אליי ככה? אז אל תעזור לי! לא צריך! לא ככה! לא מתאים לי!". יצאתי החוצה, שוברת את הכלים, בוכה.
יובל היה בהלם. לא היה לו שום מושג שהוא לוהק לתפקיד אבא שלי, או מה עשיתי עם האשה הרגועה שלו, ומי זאת שעומדת מולו עכשיו בועטת וזועמת כאחרונת המתבגרות, ומה הוא אמור להגיד בשביל להריץ את השנים קדימה ולהחזיר לו אותי ולי אותי. אז הוא שתק.
מיקה, בת 13
בכל אחד מאיתנו נמצא הילד שהיינו פעם, וחוויות הכאב שלו מנהלות לנו את החיים ממגדל פיקוח שמכוון על תדר רגשי שלא קשור לשום דבר במציאות, אבל קשור להכל בחווית הילד הקטן. מדי פעם הילד הזה מרים את ראשו, לא מוכן לחוות שוב את אותה הפגיעה, מתמודד באיחור של עשרות שנים עם הפוגע, עם ההורה. רק שהפעם לתפקיד ההורה מלוהק אדם אחר, לפעמים קרוב, לפעמים רחוק, שכל מה שהוא באותו הרגע זה טריגר בלתי צפוי, מכונת זמן משבשת תגובות.
הפרשנות שלנו לכל סיטואציה יומיומית שאנחנו חווים חרוטה עמוק בהגיון הפרטי שלנו, ומקורה במשפחת המוצא שלנו, בחוויות שעברנו בשנים הראשונות ולא יכולנו להן, לא יכולנו לפרש אותן אחרת כי עדיין לא היינו יצורים מספיק מודעים.
אני מכירה מישהי שבכל פעם שהבית מבולגן ובעלה מעיר לה הערה פשוטה, היא מתכווצת כאילו היא שוב אותה ילדה שראתה את אמא שלה כל היום מסדרת, מבטלת את עצמה בשביל אחרים, סופגת את כל הלכלוך שכולם השאירו מאחוריהם ולא אומרת דבר. ואז להערה פשוטה, אפילו שאלה כמו "למה הנעליים האלה בסלון", היא משיבה מלחמה. בשם הילדה שראתה עמוק בעיניים של אמא את החמצת החיים, בשם אמא שלא הגיבה ורק השיבה חפצים למקומם.
יש לי חבר שבכל פעם שהילדים לא מקשיבים לו, ממשיכים בשלהם כשהוא מבקש מהם משהו, לא עונים מיד כשהוא קורא בשמם, הוא נכנס בהם במהירות של 200 קמ"ש. כי התחושה שלא רואים אותו מוכרת לו מדי, הוא לא מסכים יותר להיות שם. אז הוא צועק עליהם, מתפוצץ כי על אבא שלו הוא לא היה יכול לצעוק, הוא בכלל לא היה שם, ולאמא הוא לא יכל להגיד כי היא אף פעם לא הבינה אותו באמת, תמיד טשטשה וחזרה לענייניה.
רונה, בת 11
אני גדלתי לאמא חולה, בבית שבו שפעת או וירוס בטן הם צרות של עשירים, והתגברתי על כל מיחוש בלי להתלונן. אמא גססה לי מול העיניים, ויום אחד כבר לא הייתה שם. היום, כשאחד מילדיי חולה, קשה לי מאוד לטפל בו. אני לא מצליחה להיות שם רכה, אוהבת, מבינה. ממהרת לאפס או לבטל כל פציעה, בחילה, חום, נלחמת בילדים כמו הילדה שלא העזה להילחם במחלה הארורה של אמא, לא הצליחה לחבק אותה אפילו, כי ידעה שהיא מחבקת את המוות.
בכל פעם שהילד או הילדה הפגועים שבנו ירימו את ראשם ויגיבו, מישהו שם בצד השני יחווה פגיעה לא צפויה ולא ברורה, ממש כפי שאנחנו חווינו בילדותנו. בכל פעם שמשהו או מישהו חיצוני יגרום לנו להגיב בצורה שאינה משרתת את היחסים, אנחנו יכולים להיות בטוחים שהתגובה היא בשירות הילד הפצוע שבנו. בכל פעם שהבטן הרכה שלנו תופעל בדאגה, חרדה, כעס, עלבון קיצוניים, אנחנו נצטרך לשאול את עצמנו ואותו, את הילד שבפנים, האם זה קשור? האם זה נחוץ? האם רק ככה נוכל להמשיך ולהתנהל או שאולי אנחנו יכולים לבחור אחרת? ודווקא מתוך הבחירה המודעת, לשחרר את הילד הזה מעמדת השמירה. אנחנו אולי לא יכולים לנהל אותו כל הזמן, אבל אנחנו חייבים להיות מודעים לקיומו, בעיקר כדי שנוכל להסביר לעצמנו וליקירינו למה אנחנו מגיבים כך. ואז, אולי נוכל גם להתנצל, גם בפניהם וגם בפני עצמנו, ולחבק קצת את הילד או הילדה שהיו שם פעם מול אדם אחר, שגם הוא לא ידע לנהל את פגיעת הילדות שלו.