השבוע, לאחר רענון מחשב שקרס, צצו להן תמונות ישנות מבית אחר עם שלושה ילדים, הגדול ביניהם בן חמש. עשר שנים מפרידות בין האמא שאני היום לבין אותה ילדה-אמא שהייתי שם, בבית האחר. ועכשיו, כשאני מדפדפת בתמונות ולא מצליחה אפילו להיזכר מי הייתי ולמה לא ראיתי אז כמה הם מתוקים ויפים, מציפות אותי דמעות של צער; צער על עצמי של אז - צעירה כל כך, מותשת, עיוורת ליופיים של רגעים קסומים, שורדת בתוך בלגן של כביסות וחלקי צעצועים, מתפקדת אך רחוקה משמחה, ובעיקר דואגת; שלא יפלו, שיאכלו, שישחקו, שישמחו, שיתפתחו, שיתלבשו ויגרבו, דואגת שאני לא מספיק, שהם לא מספיק. שם, בתמונות, משתקפת אליי אני של פעם, אני והבדידות שבלהיות אמא לקטנטנים עם עולם שלם של דאגות על הכתפיים.
אז אני כותבת לי, לזאת מהתמונות, שולחת לה מסר מזוכך מן העתיד, ומקווה שאולי הוא יפגוש השתקפויות של אמהות ואבות שאמנם ההורות נפלאה וקסומה עבורם, אבל שגם הם מוכנים להודות באומץ שיש ימים שכל העסק הזה הוא קצת יותר מדי.
כשהדאגה מקבלת חיים משלה
דאגה היא רגש מתעתע. כשאנחנו דואגים למישהו או בגלל משהו, אנחנו סבורים שאנחנו נמצאים שם בשבילו: אני דואגת שהוא לא מתפתח, שהיא לא כוכבת חברתית, שהוא חולה, שהיא לא עושה פאזלים, שקשה לו במעברים, שהיא מתרגזת מהר, שהוא אוכל מעט. הדאגות רבות הן. אבל בעצם, כשאנחנו דואגים, הדאגה צובעת את כל הרגשות האחרים, מתבלת את החיים במרירות ובעיקר - בשורה התחתונה של התפקוד היומיומי - אנחנו נמצאים שם לא בשביל או עבור הילד שלנו, אלא בשירות הדאגה. בשביל עצמנו. כי דאגה, קצת כמו רגשות אשם, ממקדת אותנו במה שאין ובמה שחסר, ומשרתת רק אותנו. הילד או המצב שאנחנו דואגים לו נשאר בצד, ואנחנו מרוכזים בעצמנו.
ציור של רונה בת 7
הדאגה הסבירה שומרת אותנו ערניים. היא באה לידי ביטוי בעיקר בעשיה פיזית, בשמירה על בטחונם של גוזלינו. הבעיה היא עם הדאגה שמובילה אותנו לחוסר שקט, שלוקחת מאתנו את היכולת לשמוח, שצובעת את ההווה בצבעים קודרים גם כשהוא נעים. אי,ן שום דבר שהדאגה הזו משיגה מלבד עליונות מוסרית בתפיסת האמא שאני: הרי האמא הטובה דואגת, כך מלמדים אותנו נרטיבים תרבותיים כבר שנים.
אז בואו נגדיר את הדאגה מחדש וניפטר מהחלקים שקשורים לעתיד ("לא יהיו לו חברים"), חלקים שאין לנו שליטה אמיתית עליהם ("היא תשבור לו את הלב") וכאלה שהם בסך הכל חלק מאישיותו הנפלאה והשונה משלנו ("הוא לא משתתף במסיבת החנוכה בגן"). הדאגה מקבלת חיים משלה, הפעולות שאנחנו עושים בשירותה אינן בהכרח נכונות עבור הילדים שלנו. בשם הדאגה אנחנו מונעים מהם כישלון, מכינים בשבילם שיעורים, מבקשים עבורם מבחן חוזר, מעבירים אותם לגן עם גננת נחמדה יותר, מדברים עם הורים של ילדים אחרים, מקרבים אליהם צעצוע רחוק כשהם לומדים לזחול, מדברים עבורם כשהמילים שלהם עדיין משובשות, דוחפים להם אוכל גם אחרי שסגרו את הפה.
בשם הדאגה אנחנו גם מייעצים להם: "בפעם הבאה תחזיר לו", "תוסיף לציור שלך צבעים ושמש ופרצופים מחייכים", "שלא תעזי לפרוש מהחוג או מהצופים או להתלבש כך או להיפרד מהחבר האיכותי הזה. ובעיקר - אנחנו מפספסים אותם ואת ההנאה האמיתית שבגידולם.
המתבגר שלכם זקוק להורה שלא נבהל
בגיל ההתבגרות משוואת הדאגה קצת מתהפכת לנו. המודל שהמתבגר שלכם זקוק לו הוא "אני דואג - ההורה שלי רגוע". בכל המקומות שבהם הם חווים דאגה – "אני לא מספיק יפה", "לעולם לא אצליח", "החברה הטובה בחיים לא תסלח לי", "אני לא יודע מה אני אוהב" – במקומות האלה אנחנו ההורים חייבים להיות רגועים, מכילים, מכניסים לפרופורציות, קשובים, לא תמיד יודעים אבל בטח לא מודאגים. המתבגר שלכם זקוק להורה שלא נבהל, שמסתכל עליו בעיניים שיודעות שהכל יהיה בסדר אבל לא מבטלות את הקשיים, שמתלבטות ביחד איתו אך לא מתבלבלות. עיניים ריקות מדאגה.
אבל במקומות שהמתבגר שלכם יהיה רגוע, שם אתם צריכים לגייס דאגה לצורך השפעה. "שטויות אמא, שותים קצת במסיבות", "מה אתה דואג, אז אני יוצאת למסיבה עם חיילים, הכל סבבה", "למה לעשות עניין מתמונה פרובוקטיבית ששלחתי לחבר שלי" - כאן התפקיד שלנו הוא לדאוג. לדאוג להיות הורים, לדאוג להעביר מסרים חשובים, לדאוג לשים גבולות ולהיות משמעותיים, ובעיקר לדאוג להיות עם היד על הדופק.
עברית היא השפה היחידה שבה בלבלו אותנו עם הדאגה. באנגלית הדאגה ( to worry ) לעולם לא תהפוך לפועל של עשייה, היא מצב תודעתי מיותר וכואב. אבל בעברית אנחנו גם דואגים לקחת אותם לרופא, דואגים לשים להם בתיק את הכריך, דואגים להגיע בזמן לאסוף אותם. אל תתבלבלו מהשפה. אנחנו אמורים לדאוג לכל הדברים שהופכים אותנו להורים בפועל, אבל בבקשה מכם, הניחו לדאגה שמובילה אתכם לעשייה במקומם, להסרת מכשולים, לדחיפה מיותרת לכיוונים שמשרתים אתכם ואת הגאווה ההורית שלכם. ותרו על הדאגה שכל משמעותה היא לסמן לכם כמה קשה היא ההורות, כי היא הדאגה שתיקח מכם מסוגלות הורית אמיתית.
ציור של מיקה בת 9
אז לעינת של פעם, זו אני מהעתיד הלא כל-כך רחוק, רציתי לומר לך שהכל יהיה בסדר. שגם הדברים שיהיו קשים לך ולהם, וכל המקומות שבהם תרגישי שממש לא בסדר לך, הדברים האלה לא תלויים בשום דבר שתעשי. להפך, יהיה הרבה יותר בסדר אם תצליחי לשחרר את שני הקמטים האלה בין הגבות, את המבט הטרוד, את התחושה המייאשת שבחים לא תישני יותר, את הרצון לפתור להם כל מצוקה ולקצר להם תהליכים. המרדף אחר ה"תמונה המושלמת" ואחר הפנטזיות שהיו נטועות בך עוד לפני שנולדו הילדים לא שווה את זה שאת מחמיצה את ההנאה מהם. תסתכלי עליהם כמה הם יפים, כמה הם בכאן ועכשיו, ותלמדי מהם שאין שום משמעות לעתיד מעבר לכך שהוא מביא לנו דאגות. תזכרי שמקום לדאגה נמצא בקצה השמיים ובסוף המדבר, ואין לו מקום בסלון מבולגן מלא בצעצועים וילדים.