הייתי בת 17 וההורים שלי חשבו שאני נערה מאושרת. למעשה תמיד הייתה לי חזות מאושרת: בת בכורה, מצטיינת בלימודים, יפהפייה (ככה אמרו מורות או חברות של אמא, אני מעולם לא הרגשתי כזו), רוקדת בלט, מדריכה בצופים, לא מאחרת לשום מקום ולא מאכזבת אף אחד. אבל בגיל 17 הפסקתי לאכול. ההורים לא עודכנו בתוכנית החדשה שרקמתי לעצמי, אחרי מבט קצר במראה, כשהבנתי שהגוף שלי בגד בי והחלטתי להשליט בו קצת סדר. בסדר הייתי מעולה.
אבא ואמא תמיד היו גאים. הם אף פעם לא אמרו שהם גאים בי, אבל אני חושבת שידעתי את זה. לתחזק הורים בגאווה יומיומית זו משימה מתישה. מעולם לא אכזבתי, מלבד הפעם ההיא שאיחרתי לחזור מהמסיבה, זאת שאליה התלבשתי כשהגוף שלי בגד בי. וכשאני אומרת "בגד" אני מתכוונת לזה שפתאום מישהי אחרת השתקפה שם במראה, ורסיה איומה של עצמי; הייתי סתם, הייתי רגילה, הבגדים לא עשו יותר את עבודת התחפושת הרגילה, כאילו הפרו את החוזה בינינו שאמר - את תלבשי אותנו ואנחנו נכסה אותך, ניתן לך את הגרסה המיטבית של עצמך, את מי שהיית רוצה להיות, את מה שהיית רוצה שיראו בך.
למרות שהתקשרתי והודעתי על האיחור, אמא ואבא חיכו לי בפתח הבית, רצו לדאוג שזה לא יחזור שנית. הם כעסו ודיברו על אמון, אמרו שאצטרך לעבוד קשה עכשיו כדי לשקם אותו, אמרו שהם מאוכזבים. הייתי שחקנית מעולה, הזלתי דמעה, התנצלתי ולמחרת התחלתי לצום. הריק בתוך גופי הסב לי אושר גדול, תחושה של סדר ושליטה מסוג שלא היה מוכר לי. הייתי מאושרת.
אל תתבלבלו מהחיצוני - אושר פנימי הוא החשוב
ילדים מאושרים אנחנו רוצים, אבל איך נדע? איך נדע שהם באמת מאושרים? ההורים שלי כנראה התבלבלו מהמופע החיצוני שיצרתי, הם לא ידעו שהלב שלי כואב במקומות שאפילו אני לא יכולה להסביר לעצמי מה הם, ובגלל שהייתי מבחינתם הילדה המושלמת הם גם לא חיפשו. כהורים, לרובנו החוויה היא הפוכה, אבל גם ביסודה ישנה טעות: כשהילדים שלנו חווים תסכול, כאב או שברון לב הם מייצרים מופע חיצוני מאוד לא מאושר. כשהם קטנים הם יבכו נורא, כשיגדלו הם יכעסו וידרשו מהעולם או מאתנו לקחת להם את הכאב ולשנות עבורם את המציאות, וכשיגדלו עוד יותר הם ידברו את התסכול בדרמטיות ויוציאו אותו עלינו, יסחררו את כל הבית באנרגיות של חוסר שביעות רצון.
אנחנו, שכל רצוננו הוא שהם יהיו מאושרים, מתוך כוונה הורית טובה, מתוך דאגה ושליחות, נבהלים מהמופע הזה וכל מה שהלב רוצה זה לקחת להם את מה שמאמלל אותם, לסדר להם את המציאות כדי שלא יפגעו, ללבוש את הגלימה של האב המציל או של אמא לביאה ופשוט להפוך רגע של שבר לרגע של אושר. למה? כי זה התפקיד שלנו. מה, לא?
אז לא. כל מופעי ה"אין אושר" הם המפגש של הילדים שלנו עם החיים. אנחנו פשוט מתבלבלים מתוך הפנטזיה שלנו להרמוניה, מתוך הרצון שלנו לדאוג להם ומתוך שאנחנו – כן, אנחנו - לא יכולים להכיל תסכול. זה הרי מאוד מתסכל לראות ילד לא מרוצה, אז בואו נהפוך אותו למרוצה. אז אנחנו בונים לו בחזרה את המגדל שהתפרק, מבקשים מהגננת שתיתן לה תפקיד סולו במסיבת חנוכה, מתקשרים לאמא של הילד שהציק לו בבית הספר, יושבים ביום הורים ולוקחים בשבילו אחריות על שיפור במתמטיקה עד הסמסטר הבא, מתקשרים למ"כ בצבא... אבל למה הילד לא מאושר? מבפנים מאושר, על אמת מאושר.
אין שום מתכון אמיתי לגידולם של בני אדם מאושרים, אבל אחת מטעויות היסוד היא לחשוב שהמופע החיצוני ברגע נתון של תסכול הוא הסימן שלנו להיכנס למגרש ולשנות את החוקים כדי שהוא יהיה מאושר. למעשה, זו הדרך המהירה ביותר לגידולו של ילד שבכל פעם שהחיים יכו בו והעולם לא יסתדר לו כמו שאבא ואמא הרגילו אותו, הוא ירגיש מאוד מאוד לא מאושר.
למדו אותם שאין רק הצלחה אחת, יש כל מיני סוגים של הצלחות
גדלתי בעולם תחרותי, הבנתי את זה מהיום שעמדתי על דעתי. המחמאות הראשונות שקיבלתי היו "את הכי חכמה", "זה הציור הכי יפה שראיתי", "שרת הכי יפה בגן". מהר מאוד עמדתי בציפיות, והציפיות היו גבוהות. הצלחתי להיות "הכי" וגם כשלא הצלחתי אמא הייתה נוהגת לומר: "החיים זה כמו סולמות וחבלים - קיבלת חבל, טפסי ישר למעלה חזרה. זה מה שצריך לעשות כדי לנצח". ובעולם תחרותי תמיד יש שלבים בסולם, ותמיד יהיה מישהו מעליך, כמו שיהיה מתחתיך, וכדי לטפס למעלה יש מצב שתצטרך לדרוך על מישהו, אבל הכי חשוב זה לנצח. כשהפסקתי לאכול נעצר המשחק. יכולתי לנוח לרגע מכל הציפיות.
להצליח זה נעים לכולם, אבל לקדש הצלחה אחת שאליה מוביל סולם אחד זה אסון. הצלחה יכולה להיות הנאה מהדרך, הצלחה יכולה להיות התקדמות קטנה ולא שורה תחתונה, הצלחה יכולה לבוא ביחד עם חולשות וביחד עם כישלונות. הילדים שלנו לא צריכים להיות הכי הכי, כי אין סולם אמיתי. כי אם הסולם הוא רוחבי וכולם מתקדמים במקביל וכל אחד מתקדם יחסית לעצמו ולא לשיאן העולמי, יש הרבה יותר אוויר למצוא דרך, להיות משמעותי, להיות שייך לחברה, למערכות יחסים, לפשל ועדיין להרגיש בעל ערך. כשאומרים "אצלנו אחד מצוין במתמטיקה, השנייה בפסנתר והשלישי בכדורסל", המשמעות היא: אצלנו כרטיס הכניסה למועדון המשפחתי הוא הצלחה. וככל שכרטיס הכניסה למועדון שלכם יהיה צר יותר, כך הסיכוי שלכם לגדל ילדים מאושרים ילך ויקטן. כי אצלם זה יהיה תנאי קיומי - רק כשהם יעמדו בו הם יוכלו ליהנות לרגע מאשליית האושר. אבל רק לרגע, עד היעד הבא.
תרגלו איתם את היכולת לבחור
אף אחד לא באמת שאל אותי אף פעם מה אני רוצה. כבר לא ידעתי לזהות בעצמי מה אני רוצה מרוב שהתאמתי את עצמי לרצונות של כולם. למדתי לזהות מה אבא ואמא רוצים עוד לפני שהם בעצמם ידעו, וכמו מלצרית מיומנת הגשתי להם את המנה הכי משובחת בתפריט. כשהפסקתי לאכול בחרתי, אולי בפעם הראשונה.
בחירה היא מנגנון שמאפשר לנו להרגיש שאנחנו שולטים בגורלנו. אנחנו רוצים שהילדים שלנו ידעו לבחור את הארטיק באוטו גלידה, את המגמה בתיכון ואת בן זוגם, אבל בחירה דורשת תרגול ואנחנו לא תמיד מבינים את זה לעומק. ההבנה שגם אם אני נמצאת בתוך מציאות בלתי רצויה, אני תמיד יכולה לבחור (תמיד!) היא הבנה שהופכת אותי לאדם אופטימי. הבחירה לא אמורה לתת לי את כל מה שחפצה נפשי, היא לא אמורה למחוק עוול או חוויה קשה, היא רק מאפשרת לי למצוא את הקול שלי בתוך החיים שלא תמיד יגישו לי בדיוק את מה שרציתי.
תחשבו על זה שבכל פעם כשאתם מתקנים עבורם, משנים להם את המציאות, אתם מותירים אותם חסרי כלים, ובמקום לדעת מה נכון תשאלו אותם מה הם מציעים. תנו להם לטעות וליפול וללמוד, ותזכירו להם שתמיד יש להם יכולת לבחור. וכשאתם בכל זאת בוחרים בשבילם, כי הצבתם חוק או גבול, תצמידו ישר ל"לא" שלכם את מה ש"כן" ("אתה לא יכול לאכול חטיף עכשיו, אתה יכול לבחור אם תאכל פרי או סנדוויץ'"). תרגלו אותם בבחירות, תתייעצו איתם לגבי התלבטויות שלכם, וכשהם בוכים ונרגעים תתעניינו בבחירה שלהם להירגע. למדו אותם לזהות מה נעים להם, מה הם היו רוצים שיקרה, ואם זה לא יקרה אז מה הם יבחרו לעשות. ובכל פעם שהם בוחרים, דווקא כשהחיים לא הגישו להם בדיוק את שרצו, תתרגשו ותגידו להם שהיכולת לבחור בתוך סיטואציות קשות היא הכוח האמיתי להיות שמח.
תזכרו שאין כזה דבר ביקורת בונה
ידעתי כל כך טוב להיות המבקרת של עצמי, כנראה שינקתי את זה עוד מהשד. ההורים שלי היו אנשים מאוד ביקורתיים, גם כלפי עצמם, גם כלפי הסביבה, גם כלפיי. הם סברו בטעות שתפקידם להצביע על ליקויי העולם ולרוב זה נעשה בציניות, אחרי מפגשים חברתיים. הייתה להם מין גאוות יחידה עליונה ומתנשאת על כולם, הם היו טובים יותר. זה חלחל. לאט לאט התבוננתי בעולם דרך עיניהם ולמדתי להצביע על כל קלקול. אפילו כשהביקורת הופנתה אליי, זה מעולם לא הכעיס אותי, פשוט תיקנתי. ועכשיו מול המראה כבר לא הייתי צריכה אותם או את המילים שלהם, פשוט ידעתי שאני מקולקלת.
הדימוי העצמי של הילדים שלנו נמצא בידיים שלנו, וכך גם האפשרות להרוס או לבנות אותו. תזכרו שדימוי עצמי גבוה רציף ויציב הוא מפתח לאושר. תזכרו את זה טוב בכל פעם שאתם מתכוונים לטוב ורק מתקנים אותם, רק מספרים להם כמה הם צריכים להשתפר, רק מבקשים מהם להתנהג כמו שאתם אומרים ויסתדר להם. תזכרו את זה בכל פעם שבמקום לעודד על יכולות אמיתיות, אתם מספקים פרסים או נותנים עונשים.
כדי להרוויח, אולי, את האפשרות להגיד להם מה דעתכם על מה שהם עשו (לא ביקורת אבסולוטית, אלא דעתכם), אתם צריכים להיות אחראיים הרבה קודם על הדימוי העצמי שלהם. תזכרו שאין דבר כזה ביקורת בונה - ביקורת היא ביקורת. אם תעודדו על תוצאות ולא על תהליך, על התנהגות ולא על תכונות, על מי שהייתם רוצים שיהיו ולא על מי שהם באמת - הם לעולם יחיו את הפער. הביקורת שלכם תשתקף ותהדהד להם בכל דרך שיבחרו, תמיד יהיה מה לשפר ומה לתקן ושלב נוסף לשאוף אליו, והאושר יפסיק להיות נוכח ברגעים הקטנים של החיים.
היום, בגיל 44, אני אוכלת. נפרדתי מהמתבגרת שהפסיקה לאכול, נפרדתי מהריק בבטן שמילא אותי. עשיתי עם המתבגרת ההיא הסכם: היא הייתה צריכה לפנות מקום לחוסר שלמות, לטעויות, לימים שבהם שום דבר לא מסתדר ועדיין הכל בסדר. היא יכולה לחיות בתוכי אבל לעולם לא תוכל לנהל אותי, כי כדי שאהיה מאושרת אני חייבת לטעות וליהנות, לדעת מה אני רוצה אבל לא להצטיין תמיד, להתרסק ולהתרומם, לצחוק ולבכות, לאהוב ולשנוא ולדעת בפנים, בתוך הבטן, שאני בסדר, בסדר כמו שאני. וזה אושר.
והאם לזוגיות שלכם יש סיכוי לשרוד?
>> עוד שאלות שכדאי לכם לשאול: mako חוזר בתשובה