המגירה במטבח לא לבד. היא נמצאת בקשר הדוק עם השקיות במזווה ועם צד שלם של הארון בחדר ילדים. פאק מארי קונדו, אני עינת ואני מצליחה להתקיים להתנהל ולתפקד בעולם שבו יש מגירות כאלה ואפשר לסגור אותן כמו שהן, לנקות את השיש, לשטוף כמה כלים בכיור ולהרגיש בסדר.
רק משהו קטן מציק לי. בכל פעם שאני פותחת את המגירה או מוסיפה עוד שקית עם משקפת ומגבת בריכה למזווה, אני מרגישה את העיניים של ההורים שלי בגב. אני חוזרת להיות בת 15, והעיניים שלהם מדברות אליי וננעצות בי כמו סכינים.
"מה הבעיה שלך?", העיניים של אמא אומרות, "כמה פעמים כבר אמרת שתשתלטי על זה? איך הכל אצל הילדה הזו מושלם מלמעלה, אבל מתחת לפני השטח הכל ברדק. חבל שאת לא משקיעה רבע ממה שאת משקיעה במראה החיצוני שלך בחדר ובלימודים ובעזרה בבית. כשמשהו חשוב לך את יודעת טוב טוב לעשות אותו. קחי חמש דקות כל יום בחופש, חמש דקות לעשות את מה שלא בא לך ואחר כך תעשי את כל הכלום הזה שאת עושה בשארית היום. חמש דקות זה כל כך קשה? אם חברה שלך הייתה מבקשת עזרה היית קופצת בשנייה אבל אם ההורים שלך מבקשים שתסדרי - את זה כבר אפשר לדחות, אה?".
אני חוזרת להיות הסוכרייה בתחתית המגירה, דבוקה שם בין אסופת ניירות לברגים שאין בהם שימוש, ואבא ואמא מביטים בי בעיניים מאוכזבות. עדיין מצליחים לראות בי סוכרייה, אבל גם המומים מהסוכרייה הוורודה והמתוקה שלהם שהייתה כזו הבטחה של טוב, מתיקות, רצון, הצלחה והתמדה, מתבוססת לה בדבק של עצמה בין פלייר טייק אווי של אוכל סיני לכרטיס מועדון שנת 2008 של שילב.
ואז אנחנו הופכים להיות האנשים האלה
מתבגרים ומוטיבציה, לכאורה דבר והיפוכו. תביאו לי את ההורה שיגיד: "המתבגר שלי? לגמרי מממש את כל הפוטנציאל שלו. באמת, אין לנו תלונות: עוזר בבית, חדר מצוחצח, ממוצע 93.5 בלימודים, מדריך בצופים, גולש, מנגן בגיטרה, כוכב חברתי, מתעניין באקטואליה, בעל מודעות הגיינית גבוהה, בטחון עצמי רציף וגבוה, לא מסתגר בחדרו, איש שיחה נעים, מנומס לכל הבריות ומחליף לעצמו מצעים פעם בשבוע". להורה הזה נאמר: "מזל טוב, נולד לך חייזר, שיהיה בהצלחה בהמשך הדרך".
עבור רוב ההורים, החלק הכואב הוא החלק שבו אנחנו מביטים בהם, בילדים שלנו, בגיל הקריטי הזה, כאילו הם המגירה המבולגנת שלנו במטבח. ואנחנו חושבים שאם רק נבקר אותם מספיק, רק נעיר להם מספיק, נתווכח איתם, נעניש אותם, נחנך - המגירה המבולגנת שלנו תסתדר והכל יהיה בסדר.
כי הם הורסים לנו את הסדר הטוב שעבדנו עליו כל כך הרבה שנים, ואנחנו לא מבינים מה אנחנו אמורים לעשות בשביל שהם ייקחו אחריות/ילמדו/יעזרו/ידאגו לדברים הכי בסיסיים שאליהם חינכנו אותם. אנחנו לא מבינים מה השתבש לנו בדרך ואיך זה קרה שכל יום צריך להגיד להם לקבוע שיעור פרטי במתמטיקה, להזיז את התיק מהכניסה, להכניס את הכביסה לארון, לסדר את החדר שנראה כמו מאורה, להחזיר את המגבת למקום, להתקשר לסבתא להגיד מזל טוב, לשבת חצי שנייה עם האחות הקטנה, לרוקן מדיח, לא להשאיר את העטיפה של החטיף בארון, ללמוד למתכונת בצרפתית, לעשות משהו אחד, חמש דקות ביום, שלא מתחבר ישירות אל מרכז העונג, פשוט כי צריך לעשות אותו.
ואז אנחנו הופכים להיות האנשים האלה, עם העיניים האלה, שכל מה שהם רואים זה את מה שלא עובד. רואים בהם את המגירה המבולגנת שלנו. מהרגע שאנחנו פוגשים אותם, אנחנו לא מתבלבלים עם שיחות חולין, אלא מסתערים ישר על כל מה שלא עובד: מתי התעוררת היום? כמה זמן את כבר עם הטלפון? שמת לב מה הולך מסביבך? מתי את מתכננת ללמוד? קבעת תור לניקוי שיניים? דיברת עם סבתא?
אנחנו מסדרים אחריהם, נוזפים, מתלוננים, ולא מפספסים אף הזדמנות להפוך את כל העניין לאישי בינינו לבינם: תגידי, מה נראה לך בדיוק, שאני מבלה כל יום בעבודה? שבא לי לחזור הביתה ולנקות אחריך? שמתאים לי לראות אותך באותה תנוחה של כלום ועוד כלום בזמן שהחיים פה דופקים בדלת? מה יהיה, למה את חושבת שאני צריכה לעשות משהו בשבילך כשאני מרגישה ששום מאמץ את לא עושה בשביל הבית הזה?
זה מה שאת רוצה? סבבה , אז מהיום זה מה שיהיה, לא תתני לא תקבלי, אני סיימתי עם המלון חמישה כוכבים הזה שאני מספקת לך פה, נגמר הסיפור. את תתחנני לקבל פה זכויות גברת צעירה, תתחנני.
מה יקרה אם פשוט נסגור את המגירה?
למתבגרים מצידם יש רשומון אחר. מיד אחרי ששכללו את היכולת לסנן אותנו כאילו היינו רעש המזגן - ותאמינו לי, זו יכולת גדולה כי אנחנו לא מפסיקים לשנייה - הם מרגישים ויודעים שהם המגירה המבולגנת שלנו.
היא בת 16, וכשהיא עונה לשאלה הפשוטה שלי "אז איך בבית?", העיניים שלה דומעות: "אני הילדה שגדלה להם מהר מדי ועקום מדי. אני האכזבה והבושה שלהם. הם כל כך טובים בלראות את כל מה שאני לא וכל כך גרועים בלראות אותי, את הטוב שבי. ואחר כך הם מתפלאים שאני רוצה להיות עם עצמי או עם החברים שלי או עם הטלפון והמחשב שלי, הכל רק לא איתם. גם כשהם ממש מתאפקים אני כבר שומעת את הקולות, אני רואה את המבטים, אני מריחה את האכזבה. אם אני ארים את הילקוט הם יראו את החדר המבולגן, אם אני אסדר הם יתלוננו שאני לא לומדת מספיק, אם אני אלמד מספיק זה אף פעם לא יספיק. אני לא מספיק".
"ואת יודעת מה?", היא ממשיכה כאילו זה לא מספיק, "הם כנראה עשו איתי עבודה ממש טובה כשהייתי קטנה, כי אני חושבת שאני ממש מספיק טובה. כי בסך הכל הציונים שלי בסדר - אוקיי, זה לא המאיות שהם היו רוצים, אבל הם באמת בסדר גמור - והם לא נמצאים בצופים ורואים שאני אחראית על כל כך הרבה דברים ולא מפספסת שום דבר, והם לא יודעים בכלל כמה אני טובה בלהקשיב לחברות שלי כשקשה להן, כמה העצות שלי עוזרות לחניכות שלי, איך אני מצחיקה את החברים שלי בהפסקה, כמה אני נאבקת לשמור על המשקל שלי. אז במקום לראות שאכלתי גזר וויתרתי על השוקולד היא רואה את הקליפות שהשארתי אחרי, ובמקום להתעניין בסדרה שאני רואה בטלוויזיה, והיא באמת הייתה יכולה ליהנות ממנה אם רק היו לה ארבעים דקות לשבת איתי ולראות פרק אחד, היא רק רואה ששוב אני מול המסך. וכשהיא מתלוננת על הילקוט היא לא רואה את הנעליים שחלצתי ושמתי במקום, וגם כשאני מסדרת אחרי במקלחת אני שומעת אותה נכנסת ומתנשפת כשהרצפה קצת רטובה. אז אי אפשר לנצח את העיניים שלה כי הן רואות הכל ולא רואות בעצם כלום".
הילדים המתבגרים שלנו זקוקים לנו הרבה יותר ממה שאנחנו יכולים ורוצים לדמיין. הם זקוקים שנראה אותם בעיניים מיטיבות, שנתעניין בהם, שנתייעץ איתם, שנשתף אותם, שנצחק איתם; שנשאל אותם על מה הסדרה הזו שהם רואים ומה הם לומדים עכשיו בהיסטוריה, שנתווכח איתם על למה צריך בית ספר בכלל, שנספר להם חוויות מהילדות וההתבגרות שלנו, שנגלה להם סודות ונבקש שישמרו עליהם; שנראה שקשה להם ועמוס להם, שנזהה את המקומות בהם הם אחראיים ונפלאים ואפשר לסמוך עליהם גם אם הם לא משרתים את אווירת הסדר והניקיון שהיינו מאחלים לעצמנו, שנתעקש שיבואו איתנו לארוחת שישי אצל סבא וסבתא למרות שהם לא רוצים כי בלעדיהם זה לא אותו הדבר.
לא חבל לפספס את כל השנים, הימים והדקות שיש לנו איתם על חורבן של יחסים? אם נרשה לעצמנו לסגור את המגירה, לקבל אותה כחלק מחוסר השלמות שלנו, לחיות איתה ולסדר מסביבה, אולי יום אחד נצליח ביחד גם לפתוח אותה ולאט, ממש לאט, למיין, לארגן, לזרוק כמה פליירים, ולהשאיר את הסוכרייה דבוקה לתחתית.