זכיתי לא מזמן בשעת מסאז' בחינם. כיף לי. פיניתי לי חצי יום ובירכתי את אדון מסאז'יסט לשלום בחיוך גדול. שוחחנו קצת, החלפנו שנינות או שתיים, ואז התבקשתי להתמקם על שולחן הטיפול.
כשחזר פנימה התנצל שלקח לו קצת זמן. "נפרדתי מאשתי", אמר.
"ממש עכשיו נפרדת מאשתך?", ניסיתי להגניב איזו בדיחת גרושים.
"כן, היא בדיוק הייתה פה ונפרדתי ממנה", אמר בפנים חתומות.
"אז בדיוק נפרדתם?".
"כן", התעקש לא להבין על מה אני מדבר.
"סתם אמרתי את זה ככה כי אשתי ואני נפרדנו".
"אוקיי", נפלו פניו. "יש לכם ילדים?".
"כן, ילדה בת שנתיים וחצי".
ואז הוא ניפק את הפנינה הבאה: "ולא יכולתם לחשוב על זה לפני שהבאתם אותה?".
תודה לך, אדון מסאז'יסט! אבל האמת, הלוואי וזו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי משפט שכזה מאדם זר. מדובר במוטציה אלימה במיוחד של הנטייה הישראלית להתערב ברווחת הילדים שלנו - ברחוב, באוטובוס, ובכל מקום אחר. בכל פעם שאני נתקל בהתנהגות הזו, הגוף שלי מיד נכנס לכוננות קרב. כי מסתבר, שמעבר לכך שאנחנו סתם הורים גרועים כי אנחנו לא עושים בדיוק את הטעויות המזעזעות שההורים שלנו עשו לפני 60 שנה, אנחנו גם גורמים לילדים אקסטרה נזק בלתי הפיך בכך שאנחנו מחליטים להיפרד.
אנחנו הרי חברים כל כך קרובים שאתם מרשים לעצמכם לדבר בשם הבת שלי, לטעון את הטיעונים שלה. אתם הרי אלה שדואגים לאינטרסים שלה, מכירים את המצב לעומק. אתם לא סתם נופלים על אדם זר בלי הקשר או סיבה הגיונית. ברור שלא, לא אתם.
כנראה שאתם הייתם אלו ששקלו בכובד ראש את כל האופציות שעמדו בפנינו, ופשוט לא השתכנעתם שגירושים היא האופציה הנכונה ביותר. אולי חיים של אומללות עדיפים מבחינתכם. כלומר, עדיפים מבחינתכם בשבילי, לא בשבילכם.
מה, התגרשתם? אוי, איזו מסכנה הילדה. אוי, בטח קשה לה. אוי, זה לא טוב לילדים. למה לא יכולתם לחשוב קצת, רק קצת, על הילדים?
אתה מאוד מתוח
באמת שאני לא מבין מה נסגר עם אנשים. מי נותן לכם את הזכות להתערב לי בחיים. אני, למשל, נולדתי ביוון וחלק נכבד מהילדות שלי ביליתי בבלגיה. בשתי הפעמים זה קרה במסגרת שליחות של אבא שלי. בכל שני בבוקר הוא היה אורז את המזוודות ונוסע לעבוד במדינה שכנה, וחזר רק בשישי בצהריים. לא היה אז סקייפ, לא היו טלפונים סלולריים, ושיחות לחו"ל היו יקרות להחריד. אז אולי אני טועה, אבל אני די בטוח שלא דיברנו כמעט אף פעם במהלך השבוע והתראינו רק בסופש.
לא זכור לי שמישהו אמר עליי שאני מסכן, שזה קשה לי, שאוי אוי אוי זה לא טוב לילד. זו פשוט הייתה החלטה שההורים שלי קיבלו, והילדים, כמו כל הילדים מאז ומעולם, היו צריכים לחיות איתה. כי ככה זה. אבל גירושים? לא, זו לא החלטה אישית אלא ציבורית לחלוטין. אני צריך לקבל אישור מהסביבה על כך שאני לא משמיד את הבריאות הנפשית של הבת שלי.
"טוב", אמר המסאז'יסט. "אני מתחיל את הטיפול. אוי, אתה מאוד מתוח. רילקס, רילקס".
ותודה לך אדון מסאז'יסט שעשית אותי להרבה יותר רגוע.
>> בטור הקודם: אבא גרוש זה סקסי?
>> הפוסט המקורי עלה בבלוג "תשאלי את אבא"
לעמוד הפייסבוק של הבלוג