"תעשי איזה ארוחה טובה", זרק לי אשטי בלי לחשוב פעמיים. "איזה מה?", עניתי, "אהה לא הבנתי".
"היום בערב, חשבתי שתעשי איזה ארוחה טובה ככה לשנינו".
אז כן הבנתי, הוא רוצה שאכין ארוחת ערב, היום. "אבל אין כלום בבית", ניסיתי לשווא, "עדיף בשרית" הוא המשיך ויצא מהדלת, בדיוק ברגע בו הראייה שלי החלה להתערפל. "זה אמיתי?", צבטתי את עצמי לאחר שהתעשתי. "אני? ארוחה?", הרי ידוע שכף רגלי לא דרכה מזה עשור על רצפת המטבח, אלא אם כוונת המשוררת הייתה להכין קפה שחור, מקסימום תה.
מה נסגר עם הבחור? הוא לא נורמלי? לא מאוזן? הוא כנראה ממש, אבל ממש לא קולט מה יש לו ביד. מה לי ולבישולים? בחייאת שחרר, ותן להמשיך לאתגר את עצמי עם טוסט, חביתה ופתיתים ואם בא לך גם טעם, אז נעשה אותם שרופים. אלוהים מה אתה רוצה ממני עכשיו?
בקדנציה הקודמת, בעלי לשעבר שהתייאש כבר מאכילת פתיתים, החליט על דעתו עצמו (עם דחיפה קלה מצדי) לעשות קורס בישול. לשמחתי, הוא גילה את עצמו בתהליך. מחביתה עם קטשופ עברנו במהרה לסביצ'ה דג וצלעות טלה בתנור. הוא מידר אותי מהמטבח ובצדק. מדי פעם קיבלתי הרשאה לעמוד לצדו ולקלוף בצלי שאלוט, כיאה לסו שף. אני התרגלתי לרעיון שהוא אחראי על ההזנה בבית והפקדתי את הקולינריה בידיו המאומנות. ועכשיו מה? אין לי מושג וחצי איך עושים ארוחה ועוד אחת בשרית, וחוץ מזה אין לי זמן (או חשק), אני אישה עסוקה.
אבל מהר מאוד הבנתי שאם לא אכין משהו לאכול, בקרוב אשטי ואני ניעלם מהקיום האנושי ונצוף על טונה בלבד. אז מצאתי את עצמי מכינה ארוחות שלמות על כיריים חשמליות, מנסה להיזכר בטכניקות הבישול של בעלי הקודם, תוהה אולי משהו בכל זאת נקלט. בהתחלה, הארוחות היו "חמודות".
"חמוד אמרת?!?- אני אראה לך מה זה חמוד! מחר תקבל עוף בתנור על מצע של בטטות סו הלפ מי גוד! כל מה שאני צריכה עכשיו זה רק תנור!".
אני, שנשבעתי ביום שהתגרשתי, שכל עוד יוצא אוויר מנחיריי, לא יתפסו אותי יותר מניילנת סנדוויצ'ים בשבע לפנות בוקר, מצאתי את עצמי מכינה תבשילים, פשטידות, בורקסים ועוגות. ולפתע זה הכה בי - לא רק שבתור אישה אני מביאה חיים לעולם, אני גם עוזרת לחיים עצמם לחיות. בעזרת הפחזניות הכשרות שלי לפסח, אשטי לא יגווע ברעב אחרי ביעור חמץ. לפתע הכל החל להתבהר - ברור שאלוהים זה אישה - אחרת איך בני האדם היו ממשיכים לשרוד, איך?
רגע, פמיניסיטית במטבח? איך זה מסתדר לי?
אבל כל הכניסה הזאת שלי למטבח הצליחה קצת לערער אותי. את הנעם שחשבתי שאני. כשהייתי קטנה למשל, הוויכוח הקבוע שלי עם אמא היה סביב השמלה המגונדרת שרציתי ללבוש לגן וסנדלי הנצנץ. אמא ידעה שהן תחזורנה מחורבות מטיפוס על עצים, והתעקשה שאתלבש רגיל כמו שאר בני התמותה. זה לא עזר לה.
עם השנים, כמושבניקית מצויה, איבדתי אחיזה וטעם בלבוש בכלל ובלבוש נשי בפרט - במיוחד אם הוא הצריך אודם או עקבים כך הסתובבתי בעולם, בתלבושת אחידה עם עדיפות לצבעי הסוואה של עכבר במנוסה.
בזכות שלל התנהגויות משונות של תרנגול צעיר, הבנתי דרך אשטי את מקור הגבריות וממה היא מונעת. ובהתאם, הבנתי סוף כל סוף נשיות אמיתית מהי וכמה אנחנו שונים, אבל משלימים תודה לאל. הבנתי פתאום שאם אשטי יכול לסחוב אותי על הידיים שלו, זה לא אומר שגם אני אמורה לעשות שק קמח לכל המטר ותשעים שלו. זה לא תפקידי לעזאזל וכמה שנים בזבזתי כדי להוכיח לכולם שאני יכולה לשחק אותה "גבר גבר" גם במגרש הגברי.
אם מהצד היה נדמה לרגע שהפכתי ל"אישה הקטנה" זאת שדואגת לגבר שלה ומכרכרת סביבו, מבחינתי זאת הייתה הקלה. אני יכולה לשחרר ולהפסיק לעמוד על המשמר, לשים ראש על הכתף של הגבר שלי ולא להוכיח דבר! אני יכולה להיות אני.
שם בין סירי המטבח, הבנתי שאני לא יכולה להיות פמיניסטית אמיתית, אם אני לא מחוברת לצד "הפמינין" שלי. גיליתי שהיצר האימהי שלי מעוניין להזין את האהובים שלי וגם אותי, כי אני ממש רעבה. וכדי להישאר מחוברת לעצמי, אני חייבת שהצד הנשי שלי יהיה תמיד מוזן, שזה אומר - לק ורודי, שמלות זהובות, כתר של נסיכה וקוסמטיקאית אחת טובה, פעם ב.... כשהתחברתי לנשיות שלי, אפשרתי לעצמי להיות הכל – גם לביאה, וגם גוזל, גם אישה וגם ילדה, גם מושבניק וגם נסיכה והבנתי, אני לא צריכה הרבה, רק אהבה. אהבה שלא מנסה לשנות ומאפשרת לי פשוט להיות.
דווקא בגלל שאשטי שמרן ומזכיר במעט את הגברים של פעם, אני מרגישה הרבה יותר מחוזרת, מושכת ומוגנת. כמובן שהוא לא באמת יכול לקבוע לי למשל מה ללבוש או מה לעשות חלילה, כי הוא יודע שהאושר שלו תלוי באושר שלי והוא רוצה שנהיה מאושרים. אבל בכך שהוא יודע מה הגבולות שלו ולא מפחד לומר אותם, הוא מזכיר לי מה הם הגבולות שלי ומה בכלל ביקשתי לעצמי מלכתחילה - גבר רומנטיקן שישיר לי שירי אהבה וירקוד איתי בסלון, פרטנר חזק וגבוה שיחבק ויביא מכות למי שצריך, אם צריך. ואין, אין יותר ערבוב אנרגיות, אין בלבול וקיימת רק התחברות של כל אחד לעצמו. הוא הגבר ואני האישה ושנינו חזקים ומנהיגים, כל אחד בטריטוריה שלו.
הכותבת היא מאמנת אישית, לזוגיות והעצמה. Noam betser חפשו אותי בפייס