אז התווכחתם בטירוף כל השבוע, כי את חושבת שחייבים להיות יותר קשוחים עם הילד, לתת לו עונשים ולהפסיק להכיל את ההתנהגות הזוועתית שלו; ואתה לעומת זאת חושב שחייבים להתגמש ולקבל, כי הוא רק ילד ויש לו קשיים משלו. הרי עונשים סתם יעכירו את האווירה בבית ולא יובילו לפתרון.
ואם נהיה כנים, זאת מריבה קבועה אצלכם כי את באופן קבוע בתפקיד "השוטרת הרעה" ואתה באופן תמידי בתפקיד "השוטר הוותרן והטוב". אחר כך הילד מעדיף את אבא ולא רוצה את אמא וזה די ברור למה. שוב כל אחד מכם היה בטוח שהוא לגמרי צודק ושהשני עושה לילד נזק. ומעל הכל מרחפת השאלה - איך לא שמתם לב להבדלי הגישות האלה לפני שהיה לכם ילד? אז כשגידלתם יחד את הכלבה בדירה השכורה בתל אביב והיו לכם ויכוחים על איך לחנך אותה לא לעשות פיפי וקקי בבית? כנראה האהבה עיוורת...
"בכל אחד מההורים יש את כל קשת הסגנונות"
הבדלי גישות לגבי חינוך הילדים הם מנת חלקם של זוגות רבים המגדלים ילדים, הדבר טבעי ובמידה מסוימת מתבקש, שכן כל אחד מההורים מגיע להורות המשותפת עם רקע אישי משלו שכולל את מאפייני משפחת המוצא שלו, הערכים לאורם גדל, סגנון ההורות של הוריו ומאפייני האישיות שלו.
אצל כל אחד מההורים מתעוררים רגשות שונים אל מול כל אחד מהילדים. כך למשל ישנם הורים שמזדהים מאוד עם ילד מסוים כי גם הם חוו חוויות דומות בילדותם, ולכן יתקשו להציב לו גבול. לעומת זאת יש הורים שכלל לא מבינים את הילד כי הוא מאוד שונה מהם באופי ובהתנהגות, ולכן יהיו יותר קשוחים ודרשנים כלפי הילד. לעיתים דווקא הדמיון של הורה לילד שלו מזכיר להורה חוויות ילדות לא טובות ומעורר בו כעס כלפי הילד. הדבר מוביל לעיתים לחילוקי דעות בין ההורים לגבי הגישה החינוכית הנכונה עם כל אחד מילדיהם, שכן כל אחד מהם ניגש אל הילד עם עמדות ורגשות שונים.
אני פוגשת בקליניקה הורים שמחפשים גורם חיצוני שיאמר להם מהי הגישה ה"נכונה" יותר מבין שתי הגישות ההוריות שהם מביאים אל מול סוגיות הוריות מסוימות, כי הם לא מצליחים להגיע לעמק השווה ולגבש גישה אחידה, ולחילופין גם לא מצליחים לאפשר לבן הזוג לפעול בסגנון ההורי הייחודי שלו, מבלי שזה יפגע בסמכות של האחר או יכעיס אותו.
אני שמה לב שפעמים רבות כל אחד מבני הזוג מתבצר בעמדתו, לא רק כי זוהי העמדה שלו, אלא גם כי הוא מרגיש שעליו לאזן את בן זוגו. לדוגמה אם אחד מבני הזוג יותר אסרטיבי עם הילדים, השני מרגיש שהוא צריך לאזן ולהיות יותר מקבל ורך כלפיהם.
ההבנה של בני זוג שבכל אחד מהם יש את כל קשת הסגנונות, ושכל אחד מהם הוא רך לפעמים ונוקשה בזמנים אחרים, יכולה לעזור להורים להיות פחות מקוטבים וחד-ערוציים בתגובות שלהם. כלומר, אם כל אחד מבני הזוג יכיר את מגוון הצדדים באישיותו וירשה לעצמו להגיב לפעמים באופן כזה ולפעמים באופן אחר, לפי מצבו הרגשי ולפי הסיטואציה, הזרימה בין בני הזוג תהיה טובה יותר. כשאחד מהם יראה את בן זוגו "נלחם" על משהו עם הילד הוא יבין לליבו ולא ינקוט בגישה ביקורתית כלפיו כיוון שהוא מכיר את הסיטואציה בעצמו וזה יכול להוביל ליותר אמפתיה כלפי בן הזוג. ככל שהתפקידים יהיו יותר מקוטבים וחד מימדיים, יהיה יותר קשה ליצור תנועה בריאה של ההורים בין עמדות ומצבים שונים.
"אל תשתמשו בילדים כדי להעניש אחד את השני"
צריך לזכור שלהורים לא צריכה להיות גישה לגמרי אחידה כלפי הילדים. הילדים מכירים היטב את הוריהם, יודעים למה לצפות מכל הורה ומקיימים תקשורת אחרת עם כל אחד מההורים. חשוב עם זאת שתהיה אווירה תומכת ומקבלת בין ההורים, שלא יתווכחו מול הילדים על החינוך ושהנושא החינוכי לא יהיה נושא שיוצר מתחים בין ההורים לעיתים קרובות.
גורם טיפולי חיצוני יכול לעזור להורים להבין מהיכן נובעת גישתם החינוכית. לעיתים זאת השפעה של משפחת המוצא וההורה מבסס סגנון הורות דומה לזה שגדל בתוכו ובפעמים אחרות זה דווקא ניסיון לבסס סגנון הורות שונה מזה שההורה גדל בתוכו כדי "לתקן" את החוויה שהוא קיבל. שני המצבים האלה לא לוקחים בחשבון את הצרכים הספציפיים של הילד, כיוון שהם מבוססים על חוויות מוקדמות של ההורים, ולא על חשיבה מה הילד חווה ומהם הצרכים הרגשיים שלו.
התקשורת בין ההורים חיונית כדי לעבוד על הנושא של קונפליקט הורי סביב הבדלי הגישות. אם יש תקשורת פתוחה ומקבלת, כל אחד יכול לשתף ברגשות שלו ולהגדיר מה חשוב לו. לעומת זאת אם התקשורת בין ההורים לא טובה והם משתמשים בילדים כדי להעניש אחד את השני או כדי להוכיח שהשני לא הורה טוב, יהיה קשה יותר להוביל לשינוי חיובי בבית.
ולסיום, כמה דברים שכדאי לזכור לגבי הבדלי גישות בין ההורים בנושאי חינוך הילדים:
- זאת אינה מלחמה מי צודק, אלא ניסיון לבסס תקשורת זוגית והורית טובה כדי להצליח להתמודד ביחד עם האתגרים של גידול הילדים. לכן אין להיצמד לעמדה כלשהי כאילו היא ורק היא נכונה, אלא להתייחס להבדלי הגישות כהזדמנות להקשבה, תמיכה ותקשורת גם כשלא מסכימים.
- הבדלי גישות לא מספרים שאינכם צוות הורי טוב, ההפך הוא הנכון - אם תדעו למנף אותם לטובת הילדים והבית, תוכלו לאזן זה את זה, להחליף בינכם מדי פעם את התפקידים הקבועים ולאוורר זה את זה כשאתם כבר עייפים או עצבניים.
- כשילדיכם מנהלים מולכם מאבקי כוח, הדבר האחרון שהם צריכים זה להיחשף למאבקי כוח בינכם ההורים על הגישה החינוכית הרצויה. נסו לדבר עם הילדים על הסוגיות השנויות במחלוקת אחרי שדיברתם בינכם, עיבדתם את הבדלי הגישות, והדברים לא "נפיצים" ברמה הזוגית, כדי שתוכלו לעזור לילדים ולהיות פנויים לצרכים הרגשיים שלהם.
ובתכלס?
- אם יש בינכם הבדלי גישות משמעותיים לגבי חינוך הילדים נסו למצוא דרך אמצע שתוכל להביא לידי ביטוי את הגישות של שניכם. למשל נסו לחשוב על דרכי פעולה מול הילדים שיש בהן גם יסוד של הצבת גבולות וגם יסוד של קבלה ותמיכה. את דרך האמצע שבחרתם נסו ליישם שניכם והשתדלו להיות מחויבים אליה.
- נסו לשים לב מתי אתם פועלים מתוך כעס על בן הזוג, עייפות, מרמור או כל דבר שאינו קשור לילדים, ומתי מניעים אתכם הצרכים האמיתיים של הילדים (כפי שאתם מבינים ותופסים אותם).
- החליטו על זמנים מסוימים שאתם מחליפים את התפקידים הרגילים שלכם באופן יזום ומודע. למשל שאת הערב זאת שיותר תמשמע ותדרוש שהילדים יתקלחו וילכו לישון בזמן, ואתה הערב יותר תפנק, תתמוך ותשחק עם הילדים (בהנחה שבדרך כלל זה הפוך).
- צרו לעצמכם זמנים שאתם מבלים כזוג, בלי הילדים, בסביבה שאינה הבית כדי להתאוורר מהשגרה ומחילוקי הדעות ולחזק את הקשר הזוגי.
- אל תדרשו מבן זוגכם להתנהג כמוכם כשהוא עם הילדים, וקבלו את הסגנון השונה שלו. יחד עם זאת אתם בהחלט יכולים לבקש ממנו למתן התנהגויות שלו עם הילדים שמפריעות לכם, להתייעץ אתכם לפני שהוא מקבל החלטות מסוימות, להבין אילו נושאים רגישים עבורכם ולגבות אתכם כשאתם פועלים מול הילדים גם אם אינו מסכים באופן מלא.
- אם הדברים אינם נפתרים לאורך זמן, יתכן והמריבות סביב חינוך הילדים משקפות קונפליקט זוגי עמוק יותר סביב שליטה, או כעסים שבאים לידי ביטוי דרך מריבות על חינוך הילדים, אך למעשה אינם קשורים ישירות להורות. במקרה כזה חשוב להתייעץ עם איש מקצוע בתחום הזוגי ולהבין את הסוגיות הזוגיות שצפות דרך הילדים כדי לפתור אותן.
הכותבת הינה פסיכולוגית קלינית, מנהלת מרכז גרתי ברעננה לטיפול רגשי בילדים ונוער