הבוקר נתקלתי בשכנתי האהובה ובשתי בנותיה, תאומות מתוקות, בכניסה לבניין. אחת מהן התחילה לצרוח, מיד קפצתי לשחרר קצת את האם העייפה ולקחתי את הפצפונת תחת חסותי לכמה דקות. כמה מתיקות בתינוקת אחת קטנה, חשבתי, וכמה געגועים צפו בי כשהרגשתי את הדבר המתוק הזה שהפיק חום אנושי צמוד לגופי.
הכי קטן שלי רק בן שלוש וחצי אבל זה בדיוק הגיל שנראה לי שמתחילים להתגעגע. ״מה לא תרצי עוד אחד?״ , היא שואלת אותי. ״אני חושבת שארצה בשנים הקרובות״, עניתי לה, אבל בפועל אני מבינה שאין לי את המקום לזה בחיי. עם שתי הבנות של בעלי מנישואיו הראשוניים, שני הילדים שלנו ושתי קריירות במרוץ הזמן, אני נאלצת להיות ריאלית.
אבל האמת היא שאני בכלל אדם מאמין ואישה רוחנית. איך ההיגיון נכנס בי פתאום? לפני כשנתיים הלכתי לאסטרולוגית קבלית שעשתה לי מפה. "מה עם ילדים?", שאלתי אותה. היא אמרה לי שיכול להיות שיהיה לי עוד ילד אחד, ויכול להיות שלא. "אני מעדיפה שלא", עניתי. ״את יודעת שהעובדה שזה כתוב במפה לא אומרת שאין לנו אפשרות להשפיע על זה, נכון?״, היא שאלה ועניתי שברור. אנחנו הרי מקבלים רק מה שאנחנו יכולים להתמודד אתו.
בתפילות הקטנות שלי ביחד עם היותי בת 40 אוטוטו, ובמקביל להתקן הרחמי שאני נושאת בתוכי – אני יודעת שעם ילדים ככל הנראה סיימתי. וזה לא כי אני לא רוצה עוד, אלא כי אני עם רגליים על קרקע ואני לוקחת אחריות לבחירות שלי. אני בחרתי להתחתן עם גרוש שהגיע עם שתי ילדות למערכת הזוגית שלנו ויש לזה מחיר. את ארבעת הילדים הביולוגיים שעליהם פנטזתי (או שהיה כתוב בתוכנית עבורי) אני חייבת ליישר עם קו המציאות המורכבת.
אין כמו ילד לפתור בעיות בחיים. או שלא?
לפני חצי שנה הגיע אליי לייעוץ זוג בפרק ב׳: היא גרושה עם ילדה, הוא גרוש פלוס שניים. הם דיברו על רצון לילד משותף אבל במקביל יכולתי לשמוע שהם אומרים לי שזה הדבר האחרון שהם באמת צריכים בגילם, במיוחד אחרי הגירושים הקשים שעברו והמשבר עם הילדים. אבל הם חוששים שלא יהיה משהו ש"ידביק" ביניהם , וזה הכריח אותם לפעול לפי רגש שאפילו הם לא יכלו להסביר לעצמם בהתחלה.
בשלב די מהיר בייעוץ, הם הבינו שבמקום לעשות ילדים, מוטב להם להתרכז בילדים הקיימים שלהם. עם כל הבעיות שהיו להם אחרי הגירושים, הדבר האחרון שהם נזקקו לו זה תינוק שידרוש את כל תשומת הלב שילדיהם מפרק א׳ כל כך נזקקו לה.
ואז אני נתקלת בפרסומת של עמותת אפרת שאומרת: ״הכי קל זה לעשות הפלה״ (כאילו שממש צריך את התזכורת הזו במדינת ישראל, לצד עידוד הילודה התמידי בכל מקום). באמת? הכי קל להפיל? לא ממש. לא תמיד. לפעמים, וכשאין בעיות פיזיולוגיות, הכי קל זה דווקא לעשות ילדים. ילדים הלוא ״פותרים״ לנו כל כך הרבה בעיות עם עצמנו. לא מוצאת את עצמך ושונאת את העבודה שלך? ילד כבר יפתור את הבעיה. קשה לך בזוגיות? הילד יחבר ביניכם מחדש. לחברה הטובה שלך יש עכשיו תינוקת חדשה בבית ואת מקנאת? יאללה, תעשי אחד משלך. קצת קשה לך להבין את מה שעובר עלייך בתקופה הזו? טוב, הבנתם לאן זה הולך.
״אם תרצי בת, את מוזמנת לעבור לפרק הבא של חייך״ - קורץ לי בן זוגי, תוך שהוא כורך את ידיו סביב מותניי ומעניק לי את התחושה הכי מושלמת של ביטחון באהבה שלו אליי. אני הרי יודעת שאם הייתי נכנסת להיריון עכשיו, הוא בחיים לא היה אומר לי להפיל אותו. אני יודעת שהוא אוהב אותי ויהיה מוכן להעניק לי כל דבר למרות שהוא מבחינתו אפילו רצון כבר אין לו.
כאשה, כאמא, כפמיניסטית, אני יודעת שאין דבר העומד בפני הרצון שלי ואם באמת ארצה משהו, אשיג אותו. עכשיו כל מה שנותר לי הוא לשאול את עצמי תמיד ובכל צומת בחיי - מה אני באמת צריכה עכשיו?
אחת הנשים שהכי השפיעו עליי בלימודיי הייתה הפילוסופית הפמיניסטית אליזבת בדינטר, שאמרה: ״אני חושבת שנשים שמחליטות לא ללדת ילדים חושבות יותר על הסוגיה מאלו שעושות ילדים בלי לשאול את עצמן מדוע. ראוי היה להודות להן. אינני אומרת שבחירות אלו הן לחלוטין רציונליות. זה מורכב ביותר. אך אני נאבקת בכל ההסברים הנשענים ישירות או בעקיפין על טיעונים ‘טבעיים'". מה שאני אומרת זה שאת הדיאלוג הפנימי והעמוק הזה עם עצמנו ועם בני הזוג שלנו - ילד לעולם לא יוכל להחליף.