מיכל איסט אלון
מיכל איסט אלון בהקרנה של הסרט | צילום: תומר ושחר צלמים
במוצ"ש האחרונה נכחתי בהקרנת טרום בכורה של הסרט ״10% ילדה שלי״ של הבמאי אורי- בר און. הסרט שיוצא לאקרנים בשבת הקרובה, הוקרן בפאב ה'סלונה' ביפו לקבוצה סגורה של גרושים שנקראת 'א' זה אבא' ואני הוזמתי על מנת לנסות לפתוח דיון לאחר הסרט בנושא "הורות חורגת".

הסרט שם במרכזו את מערכת היחסים שבין בן זוג של אם גרושה והבת שלה. למעשה בר- און מאיר זרקור מאוד מאוד ברור על סוגיה שאנחנו לא אוהבים לדבר עליה: הורות חורגת. ידעתי שהסרט יגרור תגובות לא פשוטות מהקהל והן מיהרו להגיע. ״הסרט הזה הוא פנטזיה״ מישהי אמרה אחרי ההקרנה. ״זו לא המציאות״, אחר טען. ״במציאות אין מערכות יחסים כאלו טובות בין בני הזוג של הגרושים לילדיהם״. באמת?! 

בכל זאת, יצאתי מההקרנה אופטימית ונחושה להמשיך להעלות את המודעות לסוגיית ההורות השותפה. למה בעצם כל כך חשוב להכיר בהורות כזאת? כי בישראל 2015 אנשים שמשמשים בתפקידים הוריים לילדים של בני זוגם נקראים עדיין חורגים. מה לעזאזל חורג בלקחת את הילד של בן הזוג שלך לבית ספר או להחזיר אותו? מה חורג בזה שאני מקפיצה את הבת של בעלי למסיבות בת המצווה שלה מפעם לפעם? מה חורג בזה שנהגתי להשכיב אותה לישון כשביקשה כשהייתה קטנה, או כאשר סירקתי לה את הכינים כי היא לא רצתה שאבא שלה יעשה את זה?

בוא נדבר על העובדות. במדינת ישראל אנשים מתגרשים ובאחוזים לא קטנים. כשיש גירושים, אחרי זמן מה, יש כמיהה לאהבה ורצון לקיים מערכות יחסים זוגיות חדשות ויציבות. וכשזה קורה, אז גם יש הורות חורגת. אבל די עם זה -  הגיע הזמן שנפסיק לקרוא לה חורגת. זו הורות שותפה. וזה לא העתיד שלנו, זה כבר קורה ממש עכשיו, בהווה של המון בתים בישראל. 

הסיבה שאנחנו עדיין דבקים במושג הישן הזה היא כי אנחנו חיים במדינה מסורתית ושמרנית, ובעיקר מדינה שאוהבת לחיות בהכחשה. אין לנו סטטיסטיקות עבור כל אותם זוגות שבחרו להימנע מחתונה בפרק ב' ברבנות ולכן אין לנו מידע ברור על משפחות משולבות. ואפשר להבין, למה שמישהו ירצה להתחתן שוב, לאחר שנאלץ לעבור מסכת ייסורים אחת כבר בגירושים?

אין תמונה
כרזת הסרט "10 אחוז ילדה שלי"
אבל אם לרגע נצא מההכחשה ונסתכל למציאות בעיניים נגלה, שבין אם נרצה להכיר בכך ובין אם לאו, יש ילדים שאוהבים מאוד מאוד את בני הזוג החדשים של ההורים שלהם. יש ילדים שמפתחים קשרים נהדרים עם בני הזוג האלו. יש אנשים שמשקיעים זמן אנרגיה ומשאבים כלכליים בילדים של בני הזוג שלהם. בהתחלה זה קורה בגלל שהאנשים האלו פשוט מאוהבים כל כך בהורים של הילדים האלו ועם הזמן זה קורה בגלל שהם פשוט התחברו לילדים האלו. 

זו מציאות שיכולה להכאיב לנו מאוד בגירושים, אבל אסור לנו להתכחש אליה. טוב עשה בר-און שלא נתן לפחדים להוביל אותו והשאיר כל הזמן את המצלמה בפוקוס על הקשר שבין ניקו ופראני, האב השותף והבת של בת זוגו. זהו אינו קשר פנטזיונרי. הלב, ולא הראש, מובילים את כולנו הרבה פעמים בחיים. ואם זה כך אז למה שלא נאפשר את הבחירה בלב גם לילדים? 

לכו לראות את הסרט וכאשר תלכו ותתרגשו מהמשחק המעולה של אודי פרסי ושל הילדה הנפלאה יהלי פרידמן, אל תמהרו לשפוט את מה שקורה שם מתוך הסיפור האישי שלכם. נסו רגע, לשפוט את מערכת היחסים הזו מהצד. אולי דרך העיניים של הילדים שלכם.

>> לכל הטורים של מיכל איסט-אלון