ענת שיינקין - בעלי הצולע (צילום: נעמי יוגב)
החיים עם תו נכה מזמנים איתם הרבה דילמות. ענת ויואב | צילום: נעמי יוגב
בעשור מאז שיואב נפצע, כל אחד משנינו סיגל לעצמו מוסר אישי בשאלת חניית הנכים. התמזלנו ויואב לא נזקק לכיסא גלגלים אבל בשל מגבלתו הוא זכאי לרכב מותאים ולתו נכה. הזכות הזו מגיעה גם עם ייסורי מצפון ומוסר כליות. אם יגיע נכה עם כיסא גלגלים ואנחנו תפסנו לו את המקום האחרון?

יואב, לדוגמה, לא חונה בחנייה של עגלה (מקום ששמור למישהו עם כיסא גלגלים), הוא לא תופס את מקום החניה האחרון של נכים בחניון, והוא לא חונה בחניית נכים אם יש מקום רגיל פנוי.

בשאלת מוסר תמיד טוב שיש אמת מידה, ומבחינתי, "הסיפורים המשפחתיים" הם תמיד אבן בוחן לכאלה. דודתי שרון טיילה בירושלים של שנות השבעים עם אמה, שהיא גם סבתא בתיה שלי. בעוד אמה שלחה אותה עם כמה לירות לתת לקבצן, דודה שלי שהייתה אז ילדה קטנה, התענינה: "אמא, איך את יודעת שהקבצן הזה באמת עני ושהוא באמת צריך את הכסף?" סבתא בתיה השיבה: "מספיק שהוא מבקש את הנדבה בשביל לדעת שהיא מגיעה לו". ובאנלוגיה לחניית נכים: יש לנהוג בחמלה במי שנכה וזקוק לחניית הנכים אבל גם כלפי מי שדרכו סרחה כל כך שהוא מוכן לתפוס חנית נכים גם אם אינו כזה. 

אני אפילו מכירה נכה אחר (לא יואב, מה פתאום יואב?) למוד ניסיון ממבטיהם הנועצים של עוברי אורח שבוחנים אם הוא ראוי בעיניהם לנצל את מקום החניה. הוא מקפיד להדגיש מעט את צליעתו כל עת שמתרחק מרכבו הנוח בחניית נכים, ובכך מקדים תרופה למכה. קרה פעם שיואב, בדרכו לעבודה, היה נואש מלמצוא חניה בתחנת הרכבת ופנה לבדוק את הזמינות באיזור חניית הנכים אך את מקום החניה האחרון בדיוק תפסה מישהי שיצאה מרכבה על עקבי סטילטו ומגש גדוש ממתקים ורצה לתפוס את הרכבת. אבל גם קרה שנכה שנעזרת בקביים צעקה על יואב כשהוא תפס אחד מני מקומות חניה נכים רבים פנוים, וזעקה שהיא מתקשרת למשטרה וזה אסור תוך כדי שהיא מצלמת את הרכב. מרוב שהיא צעקה לא יכלה לשמוע את הסבריו שהוא נכה ובעל תו.

נכים (צילום: נעם וינד)
אז לחנות בחניית נכים או לא? זו השאלה | צילום: נעם וינד
כל אחד והמוסר שלו. אני נוסעת ברכב שמזוהה כרכב נכים בגלל יואב, אבל לעולם לא אתפוס חניית נכים אם יואב לא איתי. אבל אם, נגיד, השער בבית חולים תל השומר נפתח אוטומטית ומזהה את הרכב שלנו כרכב נכה הזכאי לחנייה חינם אז אני כנראה לא אתעקש לשלם חניה רק בגלל שיואב לא איתי. יתכן שבוקר אחד בחדרה, חניתי בכחול לבן בדרך לפגישה אצל הדיאטן ויתכן שאף איחרתי לפגישה כי בעלי הנכה התנדב למילואים ובדיוק היתה מלחמה - מה שהותיר אותי לבד בבית להוציא ארבעה ילדים לבד למסגרות (זה לוקח לפחות ארבעים דקות, מדדתי) וכל זאת תחת איום הטילים. אז אולי במקרה "תיאורטי" כזה הייתי מרגישה הצדקה פנימית לחנות בכחול לבן אפילו אם בדיוק היה פקח באותו רחוב. ייתכן ואף הייתי עוברת בזריזות לחנות בצד השני של הרחוב כדי להקטין את הסיכוי שהפקח יראה שזאת אני יוצאת מהרכב ולא בעלי הנכה, אם הייתי יודעת שפקחים הם עם רע ואכזר, בלי להעליב, כמובן. יתכן גם שהפקח הפיקח היה מצליח בכל זאת לתת דו"ח חניה מכיוון שהרכב חנה בניגוד לכיוון הנסיעה, וזה אסור גם אם אתה בעל תו נכה אפילו אם אתה בכלל לא בחדרה כי אתה בדיוק מתנדב למילואים ליד עזה. אז שילמתי את הדוח (התיאורטי, לכאורה) והדיאטה גם לא הצליחה.

יואב נעזר בכיסא גלגלים במשך כמה חודשים קצרים אבל זה הספיק לנו להיות קצת עירניים יותר לאנשים שמתניידים בכיסא גלגים, והסביבה המאוד לא מתחשבת. החניה לנכים בחניון היא חינם. צריך רק לגשת למשרדי ההנהלה, בקומה מינוס שתיים בלי מעלית. גם החניה בחוף המותאם המונגש (הידד!) היא חינם לנכים - צריך רק לגשת לבוטקה של החברה להגנת הטבע שנמצא אמנם בחול אבל אם הנכה יעמוד בקצה השביל ויצעק לעזרה אז, כמובן, שהעובד יגיע לעזור בחיוך, תודה. שירותי הנכים במשרד הפנים נעולים אז הנכה מוזמן למצוא שומר עם מפתח על מנת להתכבד בכיסא הכבוד ובמסעדות שמפרסמות את עצמן כנגישות יש לפעמים מדרגה בכניסה, אבל המארחת הקטנטונת תשמח לעזור להניף את הנכה במעלה המדרגה. שירותים נגישים אין במקום אבל זה בוודאי לא צריך להיות פרמטר להנגשה, לא כך? ומה שאני מנסה לומר, הוא, אל תשפוט בן אדם עד שישבת בכיסאו או עמדת בנעליו האורטופדיות המותאמות. סבתא בתיה ממליצה לנהוג בחמלה כלפי מי שרואה את עצמו כזקוק לעזרה וסבתא בתיה תמיד צודקת, בואו נוותר על הניסיון לעשות שיימינג למישהו שנראה לנו לא ראוי לחנית נכים, זאת לא הדרך לשינוי. במקום זאת, הדרך לשנות את המצב הוא לעורר מודעות אצל בעלי העסקים והחניונים, ואנחנו כצרכנים יכולים וצריכים לעשות זאת.

>> לכל הטורים של ענת שיינקין