בטור הזה כל אחד ימצא קצת את עצמו, ומי שלא, אפילו לא בקצת, כנראה משקר לעצמו - שזה אגב, עוד משהו שכולנו עושים. הסיפור שלנו עוסק ביחסים, אבל הוא תקף גם לגבי כל שאר תחומי החיים שלנו: מקריירה, חברויות ועד הורות.
"הגיבורים" של הסיפור הם גבר ואישה צעירים ונשואים שמיצו את הקשר אחרי שבע שנים ביחד. היום הם מספרים לי שלמעשה אף פעם לא היה באמת טוב. תמיד היו נתקים, ריבים, אי הסכמות, צעקות, והשפלות. אפילו המשפחות של שניהם לא התחברו, בלשון המעטה, לבחירה בבן ובת הזוג. מזה שנתיים שהם לא מקיימים יחסי מין, התקשורת ביניהם מינימלית ומתקיימת רק על מנת לנהל את כל מה שצריך בבית ועם הילדים. אחרי שנים של מרירות ואינספור טיפולים זוגיים, הם מבינים שהמוצא האחרון עבורם הוא להתגרש. אבל הם מפחדים. שניהם. כל אחד מהסיבות שלו. אז הם מתרצים, ומטייחים ועושים אידיאליזציה לקשר שלא היה ולא נברא.
הם ממש לא לבד בסיפור האוניברסלי הזה. פחד הוא מצרך חשוב והישרדותי שקיים בכולנו. מהרגע שאנחנו נולדים, מלמדים אותנו להיזהר מקור, מחום, ממכשולים ובעצם ממה לא? ואנחנו כמובן לומדים מהר מאוד לעשות בדיוק את זה. אבל לפעמים ההורים שלנו כל כך חרדים לנו עד כדי כך שהם מחדירים לנו חרדות ופחדים שמשפיעים על הדימוי העצמי שלנו, על הביטחון העצמי, על היכולת שלנו לסמוך על החלטותינו. כל אלה סוללים לנו מסלול בטוח לכך שנאבד את האמונה בעצמנו. אנחנו מתחילים לפחד מהכול. והתוצאה? אנחנו קופאים במקום.
למה אנחנו לא נפרדים כשרע לנו?
הפחד משינוי.
שינוי זה ללכת ממקום ידוע למקום אחר, לצאת מאיזור הנוחות למסע מפתיע. רובנו רועדים רק מעצם המחשבה ולכן מעדיפים להישאר ולסבול. אנחנו מסתפקים במועט ועסוקים בלחפש צידוקים למצב הקיים. מבליגים ובולעים טונות של צפרדעים. והכל בגלל הפחד לאבד את המעט והבטוח לטובת עולם אחר נטול ערבות.
הפחד להתחרט.
הפחד שמא אנחנו עושים טעות שעליה נבכה כל חיינו משתק. אנחנו חוששים שלא תהיה לנו אפשרות לחזור בזמן, שאולי נאבד הכל ושנצטער על כך עד יום מותנו. זו הסיבה שאנחנו לא לוקחים צ'אנס. חשוב להבין שלמעשה כל מהלך בחיים הוא גם הימור. חשוב גם לזכור שבמקום שרע לך, כל מקום אחר הוא טוב יותר. לא?
הפחד מהיום שאחרי.
מה יהיה? איך ייראו החיים שלי? איך תגיב הסביבה למעשים שלי? איך אתמודד מול המשפחה? מה יהיה המבנה המשפחתי החדש שלי? איך נסתדר כזוג גרוש? מה יהיה על ילדינו? איך אחיה עם רגשות האשם? אל כל אלה, מצטרף הפחד האוניברסלי הבא.
הפחד מבדידות.
מה יהיה אם לא אמצא אהבה ואשאר לבד? מה אם לא אמצא תחליף? האם אזדקן לבד? הפחד כאמור מוריד לנו את הדימוי העצמי ואם מלכתחילה יצאנו למסע עם תחושה שאנחנו לא אטרקטיבים, הרי שנפחד עוד יותר.
כסף.
תמיד נושא רגיש ובמקרים כאלה, עוד יותר מתמיד. האם לחלק רכוש? פחד. הרי יהיו לנו רק חצי ממה שיש עכשיו, יהיה קשה לשרוד כלכלית, שלא לדבר על חלוקת רכוש, משמורת ילדים, שכר טירחה לעורך דין ומה לא. פרידה וגירושים הם מכה לכיס וזה בהחלט מפחיד.
ריבים ובתי משפט.
וישנו כמובן הפחד לרדת נמוך מדי. להתנתק מהמשפחה, להיכנס לאינטריגות שעשויות להסתיים רע מאוד, למשפטים ארוכי שנים ובמקרה הגרוע, לשנאה תהומית וכעס שלא נוכל להתגבר עליו.
יש עוד מיליון פחדים. כל אחד עם פחדיו שלו. 50% מהאנשים (רק כדי לא להיות נחרצת ולומר 100%) מקורקעים למקום שלהם בשם הפחד. אחוזים נמוכים בהרבה יודו בכך. זה לא פשוט להתגבר על הפחד וזה לא תמיד יפתור את הסוגיה. אבל חשוב כן שכל אדם שנמצא במקום שהוא לא טוב לו יכיר ויידע להצביע על הדברים שתוקעים אותו. חשוב להבין למה איבדתם את ההנאה מהחיים ולמה אתם נשארים במקום הזה? מה הם הפחדים שמניעים אתכם, או למעשה משתקים אתכם.
מודעות זה לדעת את המקום האמיתי שלך, לדעת שלא הכל ניתן לשינוי אבל להחליט כאורח חיים, כשמפסיקים לשקר לעצמנו גם ואפילו אם האמת מצליפה. ברגע שתגיעו למקום הזה ולהבנה הזאת, אפשר להתקדם.
>> רוצים להתייעץ עם יעל ברון בנושא זוגיות? שלחו לנו שאלות והיא תענה על נבחרות מהן במדור שיפורסם כאן (פרטיכם יישמרו במערכת). כתובת המייל לשאלות: family@mako.co.il