מאז ומתמיד אשתי מתלוננת שאני לא מספיק טוב בשבילה. היא יורדת עלי, מבקרת אותי, מקללת ואני שותק. רק סופג. אלה הם חיי.
אנחנו בני 38, נשואים 10 שנים. יש לנו שני ילדים קטנים. שנינו עובדים. אין לנו עודף כסף אבל גם אין טענות. היחסים ביננו במשבר מתמשך כבר חמש שנים.
אני טיפוס שקט, ביישן, נחבא אל הכלים. אדם שקול. לא ספונטני ולא אימפולסיבי. אשתי בדיוק ההיפך. היא הכי אימפולסיבית בעולם. רוצה לטרוף ת'חיים. כל מה שאני עושה בשבילה לא מספק אותה, כולל סקס. היא מלאת ביקורת עלי. טענתה העיקרית היא שאני לא גבר. היא מרשה לעצמה לזלזל בי, לצעוק עלי ולהתייחס אלי כאל עובד פשוט, כמעט מיותר.
אני איש התחזוקה בבית. זה תפקידי.
אנחנו מרוחקים, בקושי מדברים. והיא כל היום מחפשת איך לצאת מהבית. אני בא מהעבודה היא "זורקת" לי את הילדים ויוצאת. אין לי מושג לאן ואני גם לא שואל.
אני מאד סובל. אבל הסבל הוא בפנים. כלפי חוץ אני רגיל. לא אומר מילה. רק נעלב, מוחלש וסופג.
הדבר היחיד שעומד נגד עיני זה לא להתגרש. אני מוכן הכל רק לשמור על שלמות המשפחה.
דואט מושלם
אני שומעת אותך וקול קורבני ותיק יוצא מגרונך. אשתך מרשה לעצמה בדיוק את מה שאתה מאפשר לה כבר שנים. אתה מתאר לי אדם שקוף שנוכחותו כמעט אינה מורגשת. נטול אמירה. אתה פועל רק מתוך חרדה/בהלה מפירוק הנישואים ומתוך השתיקה שלך הלכת לאיבוד. התכווצת. הפסקת להבחין בין טוב ורע והעיקר להישאר נשוי. הפחד ממה שיהיה אם וכאשר משתק אותך וזה גם מה שמוביל למשבר המתמשך כדבריך.
אתה כל כך חרד שאתה לא קיים. אתה לא קיים אז גם אשתך לא רוצה אותך. מה יש לאהוב בלא קיים?!
משפחה? המקום שאתה נמצא בו הוא מאד רחוק מערך משפחה. אתה מתאר לי סבל מתמשך , חיים קשים בלי טיפת חום. אלה לא חיי משפחה. אתה מוותר על הכל ועל עצמך. אין לך גבול למחיר שאתה מוכן לשלם וגם אשתך לא יודעת מהו הגבול ולכן היא מזלזלת. אתה ממש "מזמין" זלזול. אתה לפני הכל מזלזל בעצמך, סופג בלי סוף, אנדר דוג. איבדת את הקסם בעיניה. הפסקת לעניין אותה. אתה סגור מבוהל ולא באמת נמצא בקשר זוגי.
אתה כל כך חרד שאתה לא קיים. אתה לא קיים אז גם אשתך לא רוצה אותך. מה יש לאהוב בלא קיים?!
כל יום שעובר ואתה ממשיך להיות חלש יחסיכם מאבדים טעם. גם הילדים שלכם סובלים. הם רואים הכל גם אם חשבת שאתה מצליח להסתיר. הם רואים בית קר, מנוכר, אמא שולטת ואבא חלוש ונעול. מודל שקשה לגדול בו ולהתפתח נכון .
אין בינכם אשם וצודק. יש כאן דואט מושלם של גבר מוכה ואישה מכה. נכון אמנם לא פיזית אבל בהחלט הלקאה נפשית. אתה חווה התעללות ואפילו לא מודע לה. התעללות שאתה מסכים לה יום ביומו.
אז מה לעשות?
זה ברור שהטור הזה לא יפתור את כל הפלונטר אבל יש אור בקצה וכמו בדיאטה או בהפסקת עישון קודם כל זה שלב ההודאה ואחר כך ההחלטה הרצינית וכוח הרצון לשינוי. ככה מתחילים.
מה שזה אומר לגביך: סימון גבולות לעצמך והסלוגן " לא מתגרש" מבוטל.
כל האופציות נפתחות כל התרחישים אפשריים. כשתגיד לעצמך ככה אני לא ממשיך התהליך יתחיל. או מתקנים או משחררים. שזה יהיה הסלוגן המוביל ואשתך תרגיש בשינוי שלך אז יקרו דברים. שתהפוך לאדם זקוף , תפסיק להיות אומלל, תעריך את עצמך יותר כנראה גם אשתך תתייחס אליך בהתאם.
קח אחריות על החיים שלך. הם רק שלך. לא באת לסבול בעולם הזה. ההחלטה אם להמשיך לסבול תלויה רק בך. מה שיקרה לך בהמשך תלוי רק בך. לפני שאתה אדם נשוי אתה קודם כל שייך לעצמך.
תפנים את זה ומכאן נוכל להמשיך.
>> רוצים להתייעץ עם יעל ברון בנושא זוגיות?
בבקשה: Yaelyb4@gmail.com