תמי ורוני נשואים 4 שנים. לפני החתונה הם יצאו שנה, נפרדו לשנה, ושוב חזרו ונישאו. היו קשיים, היו אי הבנות ואי הסכמות, אבל הם לא לקחו ברצינות את הדילמות וחילוקי הדעות. הם היו עסוקים באהבה וברצון להתחתן. הם בחרו להתעלם וחשבו שהטבעת על האצבע תעשה עבורם את השינוי.

מחיצה (צילום: jupiter images)
חושבים שדברים ישתנו אחרי החתונה, אבל הם לא (אילוסטרציה) | צילום: jupiter images

אותם חילוקי דעות, אותן אי ההסכמות - נשארו כפי שהיו. אבל עכשיו, אחרי 4 שנות נישואים פלוס שני תינוקות, הם מאוד אקוטיים ומאיימים על הקשר. האהבה קצת התיישנה, הריגוש נרגע, והשגרה מחלחלת פנימה. שגרה זה נעים, זה מעגל של נוחות, קצת משעמם אבל מתגמל בתחושת ביטחון שאנו בני האדם כל כך צמאים לו. ויש כאלה שהשגרה שלהם קשה. קשה בעבודה, קשה בבית, קשה עם הילדים, קשה בזוגיות. הכל קשה. ואז הוויכוחים שתמיד היו, מקבלים תאוצה ומעוף ומתפוצצת על שניכם חבית חומר נפץ. חבית שתמיד היתה שם אבל פעם היא היתה בעננת רומנטיקה ואהבה. והיום היא חשופה בכיעורה.

נתניה? היא בכלל רוצה ירושלים

לרוני ותמי השגרה קשה. אין להם בעיה כלכלית. הם לא עשירים, אבל חיים טוב. לרוני יש עסק גדול, עם הרבה עובדים ואחריות. הוא כל היום שם, במשרד, ויוצא לחנויות מדי פעם. הבעיה היא שזה לא קורה רק ביום אלא גם בלילות. הוא עובד עד 23:00 ואף יותר.

תמי, לעומת זאת, לא עובדת כרגע. היא עסוקה עם שני זאטוטים כל היום. לבד. קצת אצל המשפחה שלה, קצת חברות. אבל המון לבד. גם בשבתות שרוני בבית, הוא לא ממש נמצא. הוא אמנם נמצא פיזית אבל רוחו איננה. הוא עסוק בלישון עד 12 בצהריים ואף יותר, הוא משחק עם הטלפון הנייד שעות ולא לוקח חלק בהתעסקות עם הילדים. לא מחתל, לא מנענע את העגלה. כאילו אורח בביתו שלו. יש רק מסגרת, בתוכה ריק גדול.

דילמות אמרנו?! תמי רצתה תמיד לגור ליד הוריה, בירושלים, ורוני לא היה מוכן לחשוב בכיוון הזה. זה רחוק מהעבודה, לא מתאים לו ואין על מה לדבר. "נגור בנתניה", הפציר עוד לפני החתונה. "העבודה שלי שם, ההורים שלי, והם יעזרו לך עם הילדים". תמי התרצתה והם גרים ליד נתניה. אבל היא מעלה את זה בכל שיחה וריב. לדעתה, היא מקריבה ולא מקבלת תמורה. פעם היא הסכימה, שהרי עובדה שהיא שם, אבל היא לא הסכימה באמת, עד הסוף. היא הסכימה אז כי זה שירת אותה. היום זה מכביד עליה.

גם על כמה ילדים יהיו להם, תמיד היה ויכוח ואי הסכמה. רוני מבחינתו רוצה חמישה, אולי שישה. כמה שיותר. תמי לא מוכנה לשמוע על יותר משניים. זהו. היא סיימה ללדת. לא רוצה יותר. גם את אלה היא מגדלת לבד ללא שום תמיכה וסיוע. חוץ מכסף כמובן. "גם הוויכוח הזה עלה בעבר", הם מספרים. "ידענו שתהיה עם זה בעיה. אבל אמרנו: נגיע לגשר נחצה אותו. והנה הגענו. ואנחנו ממש לא חוצים אותו. תקועים חזק כל אחד בעמדתו".

גם פערים מנטליים רבים צצים ביניהם. תמי ליברלית בדעותיה, חופשיה, ואוהבת להתלבש צעיר ומגרה. ואילו רוני קנאי ושמרן. "גם לפני החתונה התלבשתי ככה ואפילו חשוף יותר", היא אומרת. "הוא היה מגיב ומבקר, אך הבין וספג. היום זה חזק יותר. הוא ממש לא מסכים עם זה. ואני לא מוכנה לוותר. אני אישה יפה וסקסית ואני אוהבת להיות חתיכונת גם ברחוב. על זה יש הרבה מריבות".

רוני בקושי נראה בבית. כל היום בעבודה. ואם יש לו זמן פנוי, הוא נוסע לחבר או להורים שלו. תמי עצבנית עליו כל יום. היא לא נרגעת. מרגישה נטושה.

הקסם שבוויתור

יעל ברון (צילום: תומר ושחר צלמים)
אם בסיס הזוגיות טוב, את השאר אפשר לפתור. יעל ברון | צילום: תומר ושחר צלמים
בשיחות איתי דיברנו הרבה על רוני. תמי חושבת שהוא שורש הבעיה. היא חושבת שהוא עובד יותר מדי ואין לו כוח לבית. ואני אומרת לא. רוני עובד כל היום כי סביבת הבית קשה לו מנשוא. בית עם שני תינוקות ואישה שכועסת הוא בית קשה להכלה לאנשים מסויימים. אנשים שתפקיד אבא ואיש משפחה עדיין לא יושב עליהם טוב. לתמי קשה להבין את זה ואולי היא לא רוצה. אין כאן צודק או לא. זו לא הדילמה. אלא איך לגרום לרוני לרצות להיות חלק, איך לעזור לו להכיל. איך לרכך לו את סביבת הבית ולגרות אותו להיות יותר.

הכל היה שם גם קודם. רוני עם הפאקים שלו ותמי עם שלה. אבל אז, לפני החתונה, הם לא רצו לקרוא את הכתובת. הם חשבו בתמימות ומתוך אהבתם שזה יעבור. שהם ישתנו. שהחתונה תעשה קסם ותעליםאת כל מה שהם לא אוהבים בבן הזוג. הם התאכזב כי זה לא עובד ככה. שינוי הוא תהליך. תהליך לא קצר ומיידי, אלא ארוך ודורש הבנה מודעות ורצון עז לשנות. יש הרבה צפרדעים לבלוע בדרך.

אבל החומרים שחייבים להיות בתמהיל החיים המשותפים וזה הבסיס לכל מערכת יחסים טובה, זה אהבה, קבלה ורצון משותף להמשיך ביחד. ללא אלה, עבודת המטפל הזוגי, לשווא היא.

לא בטוח שניתן למנוע פערים כאלה ולהיות מודע אליהם לפני ההחלטה להינשא. ההחלטות למסד את הקשר לעיתים באות ממקום של שיקולים שכלתניים, חברתיים וביולוגיים. זה בן הזוג הנוכחי ואיתו אני ממשיך. אני רואה את התקלות הפוטנציאליות, אך הכוח שמושך אותי לחופה הוא גדול יותר. יהיה בסדר, נסתדר איך שהוא. דיה צרה בשעתה. ככה אנחנו משננים כאשר יש מכשול בדרך לחלום. ויום הפרעון... תמיד מגיע.

אך אם אתם כבר שם ואי ההסכמות מכות בכם בהווה, זה הזמן לבחון את הרצון והיכולת שלכם לתת מעצמכם ולראות עד כמה מערכת היחסים חשובה לכם. חילוקי דעות לרוב הם אגו - עץ גבוה שטיפסתם עליו ואתם לא יורדים ולא מוותרים. הדרמות עצמן, הנושאים עליהם הם מתווכחים, לרוב הם זוטות בחיים והשינוי לכאן או לכאן הינם חסרי משמעות אמיתית וקריטית. אם נבין שיש קסם בלוותר, ועוד יותר קסם בפשרה הדדית והוגנת, נוכל לרדת מהגבהים שטיפסנו, לבוא אחד לקראת השנייה ולחיות חיים טובים יותר.

תמי לומדת להכיר ולהבין את רוני לראות את הטוב שבו, את מה שהיא כל כך אוהבת ולקבל אותו גם עם חולשותיו. רוני מאלץ את עצמו לבוא הביתה בשעות סבירות ולהפסיק לברוח לעבודה. הם עדיין לא השלימו את התהליך ויש עוד חריקות בדרך. אין הוקוס פוקוס. כל צעד להשתפרות הוא קשה ומצריך מודעות וערות. וכמו תמיד, הכוח המנצח הוא אהבה.

*השמות בטור בדויים ופרטי הדמויות שונו

>> בטור הקודם: "שאלתם את עצמכם פעם למה התחתנתם?"

לכל הטורים של יעל ברון