"לפני שבע שנים אשתי תפסה אותי על חם", מספר לי אורן שנשוי מזה 30 שנה ולו שני ילדים בוגרים. "היא גילתה את הרומן שלי וזה היה גיהינום. כל המשפחה היתה מעורבת. יום יום קיבלתי ממנה על הראש - צעקות וגידופים ובשלב מסויים היא זרקה אותי מהבית. אחרי תקופה בחוץ, היא הסכימה לקבל אותי בחזרה אבל לא סלחה לי מאז, וגם הילדים שומרים טינה שפגעתי בה כל כך. על פניו אנחנו חיים ביחד כאילו הכל טוב, אבל אני סובל. מרגיש שאני חי בעונש כבר שבע שנים ותחת עיניהם הפקוחות של אשתי והילדים.
"בגדול, אני מרגיש כמו עבריין מועד. מדווח לה על כל מקום שאני נמצא, על כל קניה חריגה. אם אני נוסע מטעם העבודה לחו"ל, היא מצטרפת אליי. אני חנוק וחיי עלובים. נכון שיש לנו הרבה כסף ואנחנו חיים ברמה מאד גבוהה אבל אני מבין שכסף זה ממש לא הכל. חסר לי חום, ריגוש, ליטוף. אהבה. אני לא אוהב את אשתי אבל לא מסוגל לעזוב. גם היא מרגישה אותו דבר. ברור לי שהבחירה להישאר בבית היא שלי אבל אני לא מצליח להשלים עם זה. נעשיתי אדם עצוב ומדוכדך, אני מזדקן ומרגיש שאני מפספס את הכייפים של החיים. אני מת למשהו שישעשע אותי בחיים האלה אבל משקשק לעשות משהו כי אם היא תתפוס אותי במשהו, היא תעיף אותי מיד".
הדילמה המוכרת: משפחה או ריגושים
אורן, אתה מתמודד עם דילמה ידועה ושכיחה: חיי המשפחה והמסגרת אל מול הריגושים. כלוב של זהב הוא תיאור מצוין של מצבך. אתה בעונש, אסיר מבחירה בתנאים לא פשוטים.
הסוגיה עמוקה ואני ניזונה מפגישה אחת איתך ואינני מכירה את כל הפרטים. אני כן יודעת שהיית שנים בתוך סיפור אהבה עם אחרת, כך שברור שאינך אוהב את אישתך במובן הרומנטי של המילה אבל לאהבה פירושים רבים: אתה צמוד אליה וזאת עובדה והיא צלע מצלעותיך. אתה תלוי בה ובמשפחה והם תלויים בך. 30 שנות נישואים לא פשוט לפרום משלל סיבות - נפשית, כלכלית, רגשית, פרקטית.
אולי אין כאן אהבה גדולה, אבל יש כאן סיפור חיים משותף, בחירה של גיל 20 ששרדה עד היום מכוח האנרציה והתרדמת של שניכם. התחלתם שהייתם צעירים ועברתם את חצי מהחיים יחד. אני בהחלט מבינה את הקושי שלך.
ובכל זאת - יש את הבית והמשפחה ויש את הרצונות והחלומות שלך. ואתה זה אתה ועלייך להיות במקום הראשון. אתה רוצה הכול מהכול ובצדק, הבעיה היא שזה לא משתלב עם היותך נשוי ובוודאי לא אחרי עבר של סיפור בגידה. כדי לשמור על הבית אתה חייב להיות "ילד טוב" ולא לחרוג מילימטר מהכללים. אבל הלב צורח מיובש ושיעמום ריגשי.
אז מה עושים?
אני לא אומר לך מה לעשות עם חייך. כן אספר לך שיש אנשים רבים חיים את כל חייהם בתוך יחסים של שתיקות וניכור או חוסר עניין ותקשורת לקויה והם עדיין נאחזים במסגרת הריקה מתוכן. הפחדים משינוי, מפרידה, מביקורת מהסביבה, מלעשות טעות, מרגשי חרטה, הפחד שאולי בנפרד זו אופציה הרבה יותר קשה. החיים מפחידים אז נשארים.
יש אנשים שלא יעזבו את הבית ולא חשוב מה יקרה להם בדרך. וזה לא כי הם מקריבים עצמם למען המשפחה אלא כי אינם מסוגלים להיפרד, הם תלויים במשפחה ומפחדים לזוז, הם חונכו שמשפחה זה טאבו, הם מוכנים לשלם בסבל והעיקר לא לפרק.
ויש את אלה שכן מבינים שהגיעו לסוף הדרך ומבשילים לקראת פרידה. אלה מתגברים על החששות וממשיכים הלאה בחיים. עבורם גירושים הם הפתרון. ברור שזה לא אומר שזה קל להם אבל הם לא מסוגלים להכיל חוסר שמחה ותחושת החמצה והולכים לדרכם.
לאיזה מבין שתי הקבוצות אתה משתייך? רק אתה תוכל לענות על השאלה הזאת.
>> רוצים להתייעץ עם יעל ברון בנושא זוגיות? שלחו לנו שאלות והיא תענה על נבחרות מהן במדור שיפורסם כאן (פרטיכם יישמרו במערכת). כתובת המייל לשאלות: family@mako.co.il