אז למה אנחנו בוגדים? הרי כולנו מגנים זאת וחושבים כמה זה נורא, השקר הזה. גם כל אחד נותן עצות: "תעבדו על הזוגיות שלכם, תנצרו את היצר". כמה קל לומר. אבל במציאות, אנחנו לא עומדים במבחן. העובדות מראות שזו התנהגות אנושית שכיחה, וכל ההתחסדויות לא ישנו את התמונה הזו.
כשיש חסך נפתח סדק בלב
זה קורה בכל התרבויות, גם באלו שבהן זה כרוך בעונש מוות. זה קיים אפילו בתרבויות שמרניות, אבל ניכר בעיקר בתרבות המערב המתירנית. גברים ונשים נמצאים יחד בעבודה, ברכבת, במועדון ובכל מקום, וכיצורים מיניים וצמאי אהבה ותשומת לב, קל מאוד להתפתות. אבל מה גורם לנו להגיע לשם? הנה הסיבות העיקריות:
השגרה מרדימה. אין זוג שלא מכיר זאת. השנים עוברות להן ואנחנו עסוקים בפרנסה, במצוקות שלנו ובלהאשים את כל העולם בכאבינו. המשכנתא לוחצת, הילדים מנדנדים, הברק נעלם ואנו מגיעים למיטה בלילה כמו סמרטוטים. נרדמים וזהו. אופס, נהיה מחר בבוקר. שוב ריצה לגנים ולבית הספר לפזר את הילדים, ומתחיל לו עוד יום עבודה, וחזרה לבית מבולגן. מי לא מכיר את זה? זה אפור, זה קודר ואין לנו דרך לעצור את זה.
הצורך שלנו באהבה, במגע ובחיזוקים אינו נעלם אף פעם ושום מסגרת נישואין לא תעצור את הדחף הזה. כשיש חסך נפתח לו סדק בלב. זהו סדק שאומר "אני רעב!". אדם רעב ידאג לעצמו, וכך זה מתחיל. הרצון קיים והטרף בפתח. אולי רצית סטוץ קטן אבל זה נמשך, כי זה היה נעים ולאף אחד אין רצון אמיתי לעזוב מקום נעים שמחזק, אוהב ומקבל. זוהי מלכודת מלאה בדבש.
האגו. האגו ממלא תפקיד מפתח בהנעת אנשים לבגוד. אנחנו רוצים לבדוק האם אנחנו עדיין יכולים להשיג בן או בת זוג. אשתי כבר לא מטופחת, בעלי עלה קצת במשקל. וגם השנים שוחקות. ופתאום מישהו ממש יפה וחמוד שהכרתי במקרה במעלית במשרד מסתכל עליי. אני מעניינת אותו. הוא לא מוריד ממני את העיניים. דברים השתנו מאז חתמנו על הכתובה בגיל 25. הפחד לפרק את המסגרת שמעניקה ביטחון ומשפחתיות, לא מוריד מהצורך להתרגש ולהרגיש מושך ורצוי.
האהבה מתה. אהבנו פעם באמת ובתמים, או לפחות כך חשבנו אז, כשהיינו צעירים. התחתנו. עברו השנים, צברנו חוויות חיים ביחד. אבל אף פעם לא באמת אהבתי אותך. היית לי ברירת מחדל. חשבתי את עצמי ללא אטרקטיבי, לאחד שאין לו סיכוי עם נשים או גברים, ואת/ה היית שם. אז דימיתי לעצמי תחושת אהבה והלכתי איתה עד הסוף, אבל המציאות מעידה על כך שבתא של האהבה היה מקום והתאהבתי באחר. זה לא קרה סתם. היה מקום ריק ששאף להתמלא. כי לאהוב ולהתרגש נותן טעם שאי אפשר לסרב לו.
אפשר למנוע?
לכל סיפור בגידה יש רקע, אבל הסיבות הן בדרך כלל וריאציות ושילובים של הסיבות האלו. לפעמים נפער פער בין בני הזוג בעקבות מסלולי חיים שונים, או אפילו אירועי חיים שגרתיים כמו לידות שגורמות לאחד מבני הזוג או שניהם לצבור תסכול וטינה כלפי בן הזוג השני. גם יחסים שהתנהלו על מי מנוחות כזוג חברים לא תמיד עומדים במבחני החיים. ואל נשכח שמתרבים חילוקי הדעות בנושא חלוקת המטלות בבית, חינוך הילדים, התנהלות כלכלית ומה לא.
במקום להתחסד ולומר, לי זה לא יקרה, כדאי לשאול את עצמכם בכנות האם אתם מרוצים ממה שיש לכם? האם אתם שמחים בחלקכם? אם התשובה היא כן, כנראה שלא תגיעו אליי ולא אכתוב עליכם טור. אבל אם התשובה היא "לא!", אז לפני שקורה לכם "במקרה" דבר שלא התכוונתם אליו, בחרו לחיות במודעות. אמרו לעצמכם את האמת, פעלו להשגת שינוי, בין אם בתוך המסגרת ובין אם מחוץ לה. התחברו לרצונותיכם האמיתיים ולכו בדרך שבה בחרתם. הסיכוי היחידי לחיות חיים שלמים וטובים זה להיות ער ופתוח, להיות כן עם עצמך ולחיות כל רגע בחיים כאילו זה הרגע האחרון.
בסרט "להתאהב", מגלמים מריל סטריפ ורוברט דה נירו שני אנשים נשואים שנפגשים בכל בוקר ברכבת לעבודה ומתאהבים. הם מוצאים את עצמם חושבים אחד על השני מבוקר עד לילה, מתרחקים מבני זוגם החוקיים ומסתגרים במחשבות. הם מנסים למנוע את "הידרדרות" היחסים ואף נפרדים לתקופה. בתקופה הזאת הם עצובים, הכל אפור להם, הם מרגישים שאין טעם לחיים, והתפקוד שלהם בכל תחומי החיים ירוד. הרצון החזק להיות ביחד לא מרפה והם חוזרים להיפגש. הרצון והאהבה מתגברים על המוסר והמצפון. כמו בסרט, גם במציאות.
>> לעמוד הפייסבוק שלנו עשיתם לייק?