למצוא בן זוג זה קל, למצוא אהבה הדדית וטובה - זה כבר סיפור אחר. עד גיל 40 חוויתי רצף של מערכות יחסים. אף פעם לא הייתי לבד. עברתי מקשר אחד של שלוש שנים לקשר חדש בן שלוש שנים. בשנים האלה עשיתי סבוב חתונות, לידות, זוגיות ואימהות.

יעל ברון (צילום: תומר ושחר צלמים)
אנחנו צריכים להיות מאושרים בחלקנו לבד קודם. יעל ברון | צילום: תומר ושחר צלמים

בסביבות גיל 40 קרה לי משהו. ללא ספק היה זה משבר גיל ה-40. נפרדתי מחבר, התחלתי להרגיש מבוגרת, לא אטרקטיבית ופחות מחוזרת. התכנסתי בעצמי. מיעטתי לצאת בערבים, הבילוי הכי פרוע היה ערב חברים בבית. בעיקר ערבי בנות, עם אוכל ואלכוהול, בדגש על אוכל. הרשיתי לעצמי להעלות 10 ק"ג במשקל.  אני, מטבעי, אדם תאב חיים. לא דכאונית. אבל בתקופה הזאת הייתי יותר רצינית. רק בית ועבודה. גברים, יחסים ומיניות נראו לי משעממים. לא רציתי. בדיעבד הבנתי שעברתי תקופה של חשבון נפש - "ניקוי שולחן". הרגשתי עליית מדרגה והתבגרות. חידדתי את מטרותיי בחיים. אספתי את עצמי ורציתי שינוי.

כמה אהבות יש לאדם בחייו?

באותה תקופה התחלתי לצעוד בבוקר בים. כל בוקר, בלי פספוסים, בשבע אני על החוף. מוקפת בחברים אבל לבד. ירדתי במשקל וחזרתי להיות מחוזרת, אבל לא רציתי אף אחד. נהגתי לצאת לבלות אחת לחודש, לעשות "טיזינג", לקטוף  מחמאות ולהיעלם. הייתי נותנת לגבר להרגיש שאני שלו, עוד דקה במיטה, ואז מתאדה. לא הייתי מעוניינת באמת. סקס נראה לי חלק לא רלוונטי בחיי.

הגעתי לכל אירוע לבד, לארוחות חג, לשבתות עם חברים ולאירועים. מעולם לא הרגשתי לחץ לזוגיות. ראיתי סביבי זוגות שגאלו זה את זו מהבדידות, אבל לא היו באמת ביחד. לי זה לא מספיק. הלבד היה עדיין אלטרנטיבה נעימה יותר מבן זוג לשם זוגיות. אם כבר למלא את מקום הגבר, אז שיהיה גבר שמגרה לי את המוח, כזה שיש לי איתו כימיה מתפרצת, ניצוץ שמורגש בעצמות. אחד שאני מתה עליו וכמובן, הוא עליי. פחות מזה אני לא רוצה!

אין לי רשימת מכולת. אני לא צריכה אותו יפה, גבוה ועשיר. אני רוצה להרגיש רצון לראות אותו כשאני רואה את שמו על צג הטלפון. זה הכל. נשמע קל? זה כמו למצוא מחט בערימת שחת. אבל ככה זה כשמקשיבים ללב. כמה אהבות יש לאדם בחייו? לא יותר משלוש, במקרה הטוב.

נאמר בספר בראשית: "לא טוב היות האדם לבדו". נתן זך הוסיף בשירו הידוע: "אבל הוא לבדו בין כה וכה". אכן, ברמה הבסיסית, אדם תמיד לבדו עם עצמו גם כשהוא בתוך מערכת זוגית קרובה ככל שתהיה. עליו להיות מגובש ושלם עם עצמו גם כשהוא לבדו, ורק כך יוכל להיכנס למערכת זוגית מתוך מקום של עוצמה והכרה בערכו. אם בתפיסה ובגישה שלך, להיות בלי בן זוג זה רע, קודר, עזוב, וחוויית הלבד היא שלילית, כל כניסה למערכת יחסים תהיה ממקום של הזדקקות. כאשר האלטרנטיבה להיות לבד היא חוויה נוראית, המקום שלך בקשרים זוגיים יהיה חלוש, נאחז ורפוי. זוגיות ממקום של כמיהה ולחץ, וממקום שבלעדיה זה אסון לאומי - לא תהיה זוגיות עמוקה. בחרו אדם לחיות איתו, כזה שאתם מרגישים טוב עם עצמכם בחברתו. אדם שמוציא את המיטב שבכם ואתם את שבו.

עבדים של חלונות ראווה

שני זוגות יושבים בארוחה עם סלט, יין ונרות (צילום: jupiter images)
אנחנו רוצים להראות לעולם שהסתדרנו בחיים | צילום: jupiter images
בלהיות לבד יש קסם כמו שיש קסם בלהיות זוג. לבד או בודד זו בחירה. או ליתר דיוק - סטייט אוף מיינד. בחברה שלנו הנורמה היא לסדר את העולם זוגות זוגות. החברה מסתכלת בעין טובה על חיי זוגיות. זה סטטוס יותר רציני. ולכן קיים לחץ סביב העניין. אדם פנוי בגילאי 40  ומעלה, גורם לסביבה להרים גבה ולפעמים לרחם.

רבים מאיתנו מייחסים חשיבות גדולה למה יגידו עלינו? מה יחשבו עלינו? לבד נשמע עצוב. והרי אנחנו רוצים להראות לעולם שהסתדרנו,  שיש לנו הכל ובשפע: כסף ,זוגיות, קריירה. כולנו רוצים להראות מצליחנים וחלק מזה, לדעת רבים, כולל זוגיות טובה. אז אנחנו הופכים לעבדים של "חלון הראווה" שלנו ומפספסים את העיקר שבחיים - התוכן. אז יש לנו חלון ראווה מדהים ובפנים הסחורה לא משהו. התובנה הזו הביאה אותי להסתכל על האהבה לאדם שמולי ולא לטייטל שממסגר אותנו.

אני תומכת בזוגיות ומחשיבה את עצמי כזוגית. כשאני בזוגיות הלב שלי עמוק בפנים. אני לא חוסכת בנתינה, גם את האקסטרות שבאקסטרות, את הקצפת והדובדבן, לא נרדמת בשמירה, לא נצמדת לקונספט. יחד עם זה, אני נאמנה לגבולות שלי במה טוב לי ומה לא, אני קוראת את המפה וערה לניואנסים. זה חייב להיות דואט אהבה. זוגיות  בכל מחיר אינה ערך מקודש עבורי. חברות, חום, רוך ואהבה הם הערכים אליהם אני שואפת.

אופטימיות ואושר אינם בהכרח תלויי מציאות אלא תלויי מחשבות, אולי אפילו תלויי גנטיקה. אושר אינו נחשב לשמחה. אושר הוא השלמה עם מה שיש, קבלת המציאות, אהבה לעצמך ומבט על חצי הכוס המלאה. זו לא סתם קלישאה, זו חוכמת החיים בהתגלמותה.

>> לעמוד הפייסבוק שלנו עשיתם לייק?

>> בטור הקודם: למה אנחנו בוגדים?

לכל הטורים של יעל ברון