אישה מתפללת (אילוסטרציה: By Dafna A.meron, shutterstock)
אני יודעת שלהיות חילונית זה המקום שלי | אילוסטרציה: By Dafna A.meron, shutterstock

"שלום יעל,

בגיל 17 חיתנו אותי. נערה/ילדה תמימה שלא יודעת כלום על החיים. חרדית טובה בני ברק. גם בעלי היה בחורון צעיר - בן 20 בחתונה. מיד אחרי שנה נולד לנו ילד.

סבלתי מדיכאון אחרי לידה וגם לפני הלידה לא הייתי ממש מאושרת. אני טיפוס קצת דיכאוני וכך גם בעלי. הרגשנו כמו שני אנשים שנכפה עליהם להיות זוג. על רקע המצוקה המשותפת התחברנו, הפכנו לאח ולאחות שדואגים אחד לשניה אבל לא אוהבים במובן הרומנטי. בתהליך איטי הבנו שאנחנו לא מחוברים לחרדיות ולדת בכלל. הפסקנו להאמין באלוהים. שנינו סבלנו ילדות לא פשוטה עם 11 אחים ואחיות וגדלנו בצפיפות ועם הוראות הפעלה לחיים. עשה ואל תעשה. הכל נראה לנו צביעות.

שנינו לא חווינו חמימות בבית אלא חוקים נוקשים ולא הגיוניים של דתיים חרדים, שגם הם בעצמם במצוקה.

אני  מרגישה כלואה בחברה דתית קיצונית שבה כל תנועה שלי נמדדת. אני רוצה לחזור בשאלה. זה ברור לי. אני מאד חוששת מתגובות המשפחה והרחוב הבני ברקי, אבל יש בי דחף למרד על כל מה שקשור למצוות וחוקי הדת. ברור שיש לנו בבית טלוויזיה ואינטרנט ואנחנו חשופים להכל. בסודי סודות. גם נידה אנחנו לא שומרים והפסקתי ללכת למקווה. מדליקים חופשי אש בשבת ואם היה אפשרי היינו גם נוסעים. על בשר וחלב אנחנו עדיין שומרים. זה עוד חזק בראש. גדלנו על זה.

יש לנו הרבה בעיות בזוגיות ורובן על רקע חוסר הניסיון שלנו , חוסר המשיכה והיעדר אהבה וסקס. אין חיבוקים ונשיקות חמות. אין יחס חם. יש שני שותפים חברים שמגדלים ילד בבית אחד. ואני עם דחף חזק לאהוב.

הים אני בת 23. אני צמאה לאהבה , לחום , למין, לריגוש. אני אפילו לא יודעת מה זה.אבל משהו חסר לי בחיים וזה מעיק עלי יום יום. אני חנוקה.

התחלתי תהליך של שינוי. אני יוצאת מבני ברק ואני מורידה את החזות החרדית. אני מסתובבת בערים אחרות כמו חילונית ממש. מורידה את הכיסוי ראש ואת החצאית הארוכה ולובשת ג'ינס ושיערי הפזור מתבדר לו ברוח. אני יודעת שלהיות חילונית זה המקום שלי. בעלי, לעומת זאת, לא שם איתי. הוא עדיין מפחד משינוי כזה ודבק במקומו.

אנחנו רבים הרבה על הרקע הזה. לי בוער השינוי  והוא עוד תקוע במה יגידו. אנחנו הולכים ומתרחקים ואני לא יכולה לעצור את הדחף שלי. והוא לא יכול לזרום איתי. הכל נהיה בלגן.

יעל, סדרי לי את הראש".

לא לחיות בזיוף

יפה שהחלטתם לבוא למטפלת חילונית לגמרי , ליברלית ממרכז תל אביב.

כל ההתחלה שלכם בעייתית. הבסיס רעוע. שמו אתכם ביחד מבלי יכולת להתנגד. גזרה משמיים. שניכם הייתם צעירים מאד וחסרי כל ניסיון. תקעו אתכם ביחד ואמרו לכם שעליכם להסתדר. אהבה? מהמקום שבאתם אהבה זה עניין של השקעה אחד בשני וזה יבוא בהמשך. כך מאמינים אצלכם.

אולי זה נכון למי שלא נחשף לשום דבר חיצוני וחי רק בקהילה החרדית. אבל אתם סקרנים ומציצים בעולמות אחרים ונחשפים לחילוניות, לפתיחות, למיניות ולאפשרויות בחירה.אתם רואים שאפשר גם אחרת. וזה מוצא חן בעינכם. החיים החילוניים קורצים לכם. לשניכם. אבל את בתוך המסע הזה אל החופש בשלה יותר מבעלך ולכן הזוגיות שלכם בסכנת הכחדה.

הוא המום ממעשיך והוא מפחד שידעו שאישתו מתרחקת.

שלוימלה בני ברק (צילום: נמרוד סונדרס, mako אוכל)
בני ברק. למצולמים אין קשר לכתבה | צילום: נמרוד סונדרס, mako אוכל

השלב הראשון הוא להבין את הצרכים אחד של השניה. ולהכיל. בעלך עדיין חושש וזו זכותו. הוא לא בדרגת הבשלות שלך. הוא חושש מתגובת משפחתו והסביבה יותר ממך וחושש עוד יותר לפרנסתו שמבוססת על העולם החרדי בעיקר.

את כבר שואטת קדימה ומסירה את ה"תחפושת" בציבור. את מדברת עם נשים וגברים מהעולם החילוני ,את הולכת להרצאות במרכז תל אביב  ויושבת חופשי בקולנוע בדיזנגוף . את פורצת מתוך עצמך ומחפשת בקדחתנות את המקום שלך בחיים.

אם תבינו אחד את המקום של השני ותכבדו אותו זה ימזער את הכעסים שאתם צוברים על הדרך.

יש פיתרון זמני. לעצור את התהליך אני לא מאמינה שניתן. את כבר באל חזור. כל אחד בקצב שלו. אבל בנתיים אתם לא רוצים לפרק את המשפחה. לפחות לעת עתה.

תעברו דירה.

תעברו למקום חילוני – חולון, בת ים או ראשון לציון, למשל. רחוק מעירכם הדתית אך בכל זאת קרוב להכל. שם תוכלו לגדל את הילדה באוירה שתרצו. תוכלו להסיר את התחפושת. את החזות החרדית שאינה משקפת את נטיתכם האמיתית.

תוכלו לבחון את היחסים בינכם ואת קצב ההיתפתחות שלכם. זה ישחרר אתכם מכור ההיתוך החרדי. תוכלו לזוז. לא תראו שונים ברחוב ולא תחוו מבטים רושפים. תתנהלו בחופשיות. תעבדי באיזור ובעלך ישאר בעבודה הנוכחית שלו. זה יהיה שינוי אבל לא פרידה והפיכת  עולמות. תתחילו בקטן. תבחנו את רצונכם ואת הקשר בינכם. מעבר דירה הוא זכותכם הלגיטימית מבלי לזעזע את המשפחות. זה לא צעד קיצוני , זה רמז על כוונותיכם לשינוי סגנון חיים. אתם אנשים בוגרים וזכותכם לחיות כפי שאתם רוצים. כל יום עצוב הוא פיספוס.

המוטו שלי וזה מה שאני מעבירה למטופלי - לחיות את החיים באמת ולא בזיוף. לא תמיד זה פשוט אבל שווה את המאמץ.

>> רוצים להתייעץ עם יעל ברון בנושא זוגיות? בבקשה: Yaely_b4@walla.com

הורים - כל מה שאתם צריכים לדעת