"יעל שלום,
שמי גדי (שם בדוי), אני נשוי למעלה מ-10 שנים. יש לנו שלושה ילדים שהם אהבת חיי. לפני מספר שנים, לאחר הולדת הילד השני החלטתי לעשות שינוי בחיי מבחינה מקצועית. בדיעבד, עקב טעויות רבות שלי, השינוי הביא לקריסה כלכלית ולמשבר אמון שסבב בעיקר סביב הנושא הכלכלי.
לאחר שנקלענו למשבר ביצעתי שוב שינוי בקריירה לתפקיד שבאמת מתאים לי. זה היה תפקיד מאוד שוחק ואינטנסיבי שהתאים לאופי שלי, אבל הגביר את הריחוק בינינו. בתקופה זו פגשתי מישהי והיה לי רומן קצר. לאחר זמן מה החלטנו אני ואשתי - או שנפרדים או שהולכים לטיפול. הלכנו לטיפול שהיה בהתחלה מאוד קשה, בעיקר כי אשתי גילתה בו על הקשר שהיה. טיפלנו בהמון בעיות שהיו לנו, בעיקר בנושאי האמון והיחסים האובססיביים יחסית שהיו לנו. בנוסף, עסקנו בעניין שהיה מאוד חשוב עבורי - נושא סקס.
לאחר טיפול של שנה שבמהלכו הצלחנו להתגבר על המון נושאים, עלינו על דרך חדשה והתחלנו שוב, ממש כמו זוג צעיר. והנה לאחר כחצי שנה שוב חזרנו לסורנו: המריבות, חוסר אמון, אובססיביות וחוסר סקס. דבר זה מביא אותי שוב למחשבות על פרידה. כאשר רציתי להתגרש לפני כשנה השתדלתי לשמור על המסגרת כי רציתי לתת שוב סיכוי לאהבה לנצח וכדי לא לפרק את התא המשפחתי. אך בזמן האחרון אני חושב שזה הפיתרון משום שלאחר שעבדנו על זה המון, הבנתי שאנחנו מאוד שונים וכנראה לעולם לא נסכים על נושאים מסוימים. אני אנרגטי והיא לא, אני מיני מאוד והיא הרבה פחות, אני רגוע רוב הזמן והיא צועקת.
אשמח לעצתך, כמובן שאת לא מכירה אותנו ואת המקרה כולו, אבל אשמח לשמוע מה דעתך".
אי אפשר לברוח
גדי שלום,
הרבה מאוד זוגות נמצאים במקום שאתה מתאר ומפחדים אפילו להעלות את זה בראשם. יום רודף יום ומתעלמים. פשוט ממשיכים לחיות ביחד רק בכוח האינרציה. החיים עוברים מהר. ואין חזרה גנרלית. זה המופע, 80 שנה בערך, והוא חד פעמי. באנו לאהוב, ליהנות, ולהיות שלמים עם מה שיש וגם עם מה שאין.
אני לא נוהגת להמליץ למטופלים להתגרש כפתרון ראשון, אך גם זוהי אופציה קיימת, ואצלך הכדור כבר בקנה. 10 שנות נישואים זהו זמן רב ביחד, והשגרה והשחיקה נותנות אותותיהן. מה שאהבנו פעם כבר איננו והתשוקה שלנו בירידה תלולה.
אני מתרשמת שאתה טיפוס אימפולסיבי, קופצני, רעב לריגוש, ואילו אשתך רדומה בעניין הזוגיות וצועקת בבית מתסכול. אין לי ספק שגם הילדים סובלים מזה.
הדרך היחידה והסיבה הנכונה להישאר ביחד היא אהבה והערכה. זאת השאלה המרכזית. אם אין מזה קמצוץ אזי הדרך לרבנות קצרה מתמיד. אך אם אתה כותב שאתה רוצה לתת לאהבה לנצח. אז יש אהבה בליבך ויש כאן סיכוי.
הלכתם לטיפול, ולא הצלחתם ליישם. חצי שנה הייתם בטוב ונסוגתם לעצמכם. הטוב הזה היה מאולץ ומלאכותי והוא לא החזיק מעמד. נסוגתם לאותה נקודה. זו הנטייה הטבעית של כולנו, לחזור לקודים המוכרים, לתגובות הידועות, למה שמצפים מאיתנו, למה שאנחנו חושבים שזה אנחנו. יש לנו נטייה להדחיק ולהירדם. יותר נוח. ככה לא צריך להתמודד, ולהתמודד זה קשה. אז נברח. הבעיה שאי אפשר לברוח כל החיים, והמציאות משיגה אותנו. היא צפה לנו מול העיניים. אם חשובה לכם המסגרת יותר ממה שיש בתוך המסגרת, לא יהיה מה שיחזיק אותה לאורך זמן והיא תתפורר. על מנת לשמר את הנישואים רצוי ליצוק תוכן אמיתי לתוכה.
אף אחד לא מבטיח לכם הצלחות, זה תלוי רק בכם. ואם אחרי ניסיון נוסף (ואולי עוד אחד), זה לא ילך - גם להיפרד זה סוג של ניצחון. זוגיות צריכה לבוא בטוב. מבפנים. אם זה בכוח ובצורה מכנית, זה פשוט לא ילך.
אתם שונים, כולנו שונים, אתם אופי אחר. קטבים. שני ניגודים. אולי לעולם לא תגיעו להשוואת ריכוזים אבל תוכלו לעשות כמה צעדים זה לקראת זו.