קרובים למאה ימים בשבי: בעוד יומיים ימלאו מאה ימים להימצאותם של 136 חטופים בשבי חמאס בעזה. אתמול הגיעו חלק מבני משפחותיהם לגבול הרצועה עם רמקולים וזעקו ליקיריהם, כשבמקביל דווח ב"ניו יורק טיימס" כי ישראל וחמאס בשיחות מתקדמות על העברת תרופות חיוניות לחטופים.
גם שי ונקרט, שבנו עומר נחטף בשבת השחורה מזירת מסיבת נובה, היה סמוך לגבול בנירים. "עומר אני יודע שאתה שם ושומע אותי, גם במנהרות האלה אתה יכול לשמוע. אני שולח לך חוזק עוצמתי", זעק לבנו. הבוקר הוא התייחס במשדר המיוחד עם יואב לימור ועדי זריפי לתחושות לקראת ציון מאה ימים לחטיפה: "הייתי בטוח שזה שבוע-שבועיים, הייתי עם ראש בכיוון הזה ולא האמנתי, אפילו לא לרגע. זה היה נראה משהו דמיוני", סיפר.
"לא האמנתי איפה אנחנו נמצאים, אתמול הגענו לנירים כדי לדבר אל החטופים. אנחנו מדברים אל כל העולם, אבל אליהם לא דיברנו פיזית. אולי מהצקעה הזו יזוז משהו. אני מזועזע מנרמול המספרים, אני לא יכול לשמוע שעוד יומיים זה יום המאה, לא מסוגל לשמוע מספרים, פשוט מזועזע ונחרד. אני לא רואה מהלך או משהו שמתקדם בכיוון, כאילו נוח לקבינט ולממשלה, איפה נתפס דבר כזה. אנחנו לא רואים שום מהלך שמתקדם מצדה של ממשלת ישראל, וידוע לי בכל אופן על פי המידע שיש לי, שהיו עסקות על השולחן וממשלת ישראל דחתה אותן".
מה הכוונה שהיו הצעות על השולחן וישראל דחתה אותן?
"אני יודע מה שאתם מדווחים, אני ניזון מהתקשורת. זה לא שהתקשרו ואמרו שהייתה עסקה אבל התנאים לא התאימו אז דחו אותה. כל הזמן מדברים על עסקה, דיון, מתווה חולים ומבוגרים. הדיבורים האלה אינם דיבורים בעלמא, אני מניח שיש להם בסיס ויסוד ואני מניח שהיו עסקות שישראל דחתה. הבטיחו לנו שכל עסקה שתבוא לשולחן תאושר. אני מוצא עצמי בשאלה אם באמת יאשרו, אם משהו באמת יתקדם לכיוון שחרור החטופים".
זה מטלטל.
"זה מעבר לזה. הגענו לגבול וצעקנו, דיברתי לבן שלי ואני פונה אליו בעצמי דרך מחשבות וחוזקה שאני שולח לו. אני מאמין שהוא חי ושהכל בסדר, אין לי ברירה ואפשרות אחרת".
איך אתם מצליחים לדבר איתם במצב הבלתי אפשרי הזה?
"זו חוויה מטלטלת. משבעה באוקטובר אנחנו בטלטלה, זה לא קל להתמודד. הבן שלי חטוף, הוא חולה קוליטיס ואני מודאג שהוא לא מקבל את הטיפול הרפואי, זה מסוכן. אני לא רואה אפשרות אחרת, להילחם על הבן שלי, לשחרר אותו מהתופת. מגייסים את הכוחות בכל יום מחדש, זה אי שקט וחרדות נוראיות אבל יש לי רק משימה אחת: להחזיר את עומר הביתה".
ועדיין, המספר מאה עשוי לטלטל את מי שאחראי להשיב אותם.
"כשמחכים ליום מאה אז לא עושים כלום כי פשוט מצפים. אני יכול לספר שמיום שלישי פחדתי מיום המאה, זה לא הגיוני שנגיע ליום המאה בלי עסקה או מתווה לשחרור החטופים. ביום שלישי התארגנו כמה משפחות באופן עצמאי ונסענו לחסום את המשאיות ההומניטריות בכרם שלום. לא יכולתי לראות את התופעה הזו שהולכת וגדלה: עצימות הלחימה יורדת, הסיוע עולה ואנחנו מדברים על יום המאה. אני לא רוצה להגיע ליום הזה, אני רוצה אותו בבית עכשיו. הנרמול מלחיץ כי הוא נותן מקום לנוחות, כמה נוראי שזה נשמע, לחברי הקבינט. זה לא ייתכן, ואני מצפה מקבינט המלחמה לנקוט במהלכים. אי אפשר לשבת ולחכות להצעות שיגיעו, תיזמו. הבטחתם שאתם עושים הכל, זה לא נראה ככה".
כשאתה עם עצמך, אתה מדמיין את המפגש?
"אני מצליח לדמיין את המפגש ועוסק בו המון. אני רואה את עומר יוצא מהרצועה, נכנס עם חיוך ואור גדול. זה קשה לחייך אבל אני אדם חפץ חיים ושמח, זה אופי המשפחה שלנו. עומר נסע לפסטיבל מוזיקה, אנחנו לא בעצב אבל קשה להיות שמח. הלילה זה הרגעים הקשים, כי עומר היה מנהל מסעדה אז הייתי מחכה לו לסוף המשמרת כשרציתי לדבר איתו".