יותר משבועיים עברו מאז אותה שבת שחורה, שבה כולנו נשארנו עם תחושת הפקרות. אין מי שדואג לנו. אין מי שלוקח אחריות. יש לכך אינסוף דוגמאות - משפחות החטופים שמתחננות לדבר עם מישהו ונענות לאחר זמן רב ובאופן חלקי במקרה הטוב; תושבי אשקלון שסופגים רקטות על בסיס יומיומי ולא מפונים למרות קריאות חוזרות ונשנות מצד ראש העיר; בעלי עסקים שלא יודעים אם ומה יהיה הפיצוי שיקבלו; ראשי הרשויות, גם מהיישובים שפונו וגם מאלו שקולטים את המפונים, שמתלוננים על התנהלות הממשלה. זו, כאמור, רק תחילת הרשימה.
המצב הזה משאיר את כולנו אבודים. אין מבוגר אחראי שיגיד לנו: "אני מטפל בכם, אני שומר עליכם", ולכך, מתברר, יש השלכות על מצבנו הנפשי. ד"ר יעל להב, פסיכולוגית קלינית מומחית לטראומה ומרצה בכירה באוניברסיטת תל אביב, העלתה בימים אלה פוסט נוקב ובו היא מסבירה איך מצב כזה, שבו אנו מרגישים שהממסד בגד בנו, הופך אותנו לפגיעים יותר אל מול הטראומה שאנו חווים.
"מאז שהמלחמה פרצה יש הרבה מאוד אנשים שמחכים ללקיחת אחריות מצדו של ביבי", אומרת ד"ר להב בפוסט, "לצורך הזה יש פן פסיכולוגי מובהק". לדבריה, אם נבחן את המחקרים בתחום הטראומה הנפשית נבין שמדובר בתופעה הנקראת בגידה מוסדית: "בגידה מוסדית היא מצב שבו שורדי טראומה חווים תגובה לא הולמת מצד המוסדות שאמורים לסייע להם. מדובר בהפרה בוטה של החוזה בין הפרט ובין המוסדות החברתיים, שבמובן הפסיכולוגי מהווים עבורנו דמויות התקשרות".
בהמשך הפוסט מסבירה ד"ר להב כי אנחנו מצפים שבזמן מצוקה המוסדות יסייעו לנו, "ולכן אם אנחנו חווים אירוע טראומטי והמוסדות מפנים לנו עורף, מתנערים מאחריות ופועלים בצורה בלתי הולמת, הם מתנהגים למעשה כמו הורה מזניח שלא שומר עלינו". ויש לכך מחיר. לדבריה, מחקרים שונים הדגימו ששורדי טראומה שחווים בגידה מוסדית פגיעים יותר להשלכותיה השליליות וסובלים מתגובות פוסט טראומטיות חריפות יותר. לכן, טוענת ד"ר להב, זה חשוב שהמנהיגים שלנו ייקחו אחריות ויתקנו את חוויית הבגידה - "אנחנו זקוקים לתיקון הזה, לא רק בשם הצדק אלא על מנת להתמודד טוב יותר עם הטראומה הקולקטיבית שאנחנו חווים כרגע".