עבודת הגמר של יובל בר און (25) בתואר הראשון עסקה בדבר שאהבה יותר מכל: מסיבות טבע. אם תעצמו את העיניים ותדמיינו, תוכלו לראות אותה שם. רוקדת כאילו אף אחד לא רואה, מתחת לכיפת השמיים, כשקהילה אוהבת סובבת אותה. "היא גילתה את הסצנה הזאת לפני הצבא, ואני מאוד התנגדתי בגלל התדמית של הסמים", מספרת אמה, אורית. "שם הבנתי כמה זה חשוב לה. היא ישבה איתי והסבירה שזה חופש, זה מקום ללא שיפוטיות, שמקבל את כולם בדיוק כמו שהם. הקהילה הזאת הייתה חלק ממנה, זאת הייתה אהבת אמת". בכל פעם שחזרה קורנת מאושר, סיפרה יובל על המגוון העצום של גילאים ואנשים שמאוחדים באהבה למוזיקה. היא לא הסכימה שהחברים שלה יתויגו באור שלילי, ולכן הבחירה הזאת לכתוב עליהם הייתה הכי טבעית בעולם.
בליל ה-6 באוקטובר שהו יובל וארוסה, משה שובה (33) בבית הוריה בכפר יונה. לקראת השעה 11 הם שתו קפה אחרון והודיעו שהם הולכים לישון, כדי שיוכלו לקום לפנות בוקר ולהגיע לפסטיבל נובה, ליד קיבוץ רעים. הם הכירו לראשונה לפני כשלוש שנים. משה ניהל מערך משלוחים של רשת המבורגרים, ויובל הצמחונית הגיעה לעבוד אצלו. הקשר התפתח במהירות, ומאז השניים היו בלתי נפרדים. "לקח לה זמן לספר לי כי הוא היה גדול ממנה בשמונה שנים", נזכרת אורית, "אבל היה לה הסבר מנצח. היא אמרה לי: 'אמא, גם את ואבא זה שמונה שנים', ופה נגמר הוויכוח. הזוגיות שלהם הייתה פשוט יפהפיה, כל אחד עשה צעדים קטנים לקראת השני, הם התפתחו יחד". כשהבינו שהקשר מתקדם לכיוון רציני, משה מכר את העסק ונרשם למכינה ללימודי הנדסת חשמל. יובל סיימה בהצטיינות תואר בהנדסאות מדיה.
כשהבוקר עלה, בית משפחת בר און נותר פסטורלי. יובל הייתה חיית מסיבות, ילדה שטורפת את החיים, אבל גם אחראית ומאורגנת. תמיד מעדכנת, תמיד מרגיעה. אלא שהפעם, כשהטלפון צלצל בשמונה בבוקר, זו לא הייתה היא. "לא היו בכפר יונה אזעקות במטח הראשון של הבוקר והתעוררתי בשמונה", אומרת אורית. "הכנתי את הקפה הרגיל וישבתי במרפסת, ופתאום אני רואה שאמא של משה מתקשרת אליי. הם שומרי שבת, אז מיד הבנתי שזה חריג. היא שאלה אם הילדים יצרו קשר, ואמרתי שרק קיבלתי הודעה מיובל שהיא הגיעה לפסטיבל. היא שאלה אם שמעתי מה קרה בדרום וצעקה שאפתח טלוויזיה. נהיה לי שחור בעיניים, הערתי את איציק, התקשרתי לילדים, כולם הגיעו לפה ופתחנו חמ"ל עם טלפונים, מחשבים וכל העזרים. עד יום שני ב-23:30 לא ידענו מה עלה בגורלם".
"הילדה הזאת שתמיד הייתה פריקית ולבשה בגדים של בנים, פתאום נראתה כמו נסיכה אמיתית. היא אמרה לי 'עכשיו רק נשאר הכתר, את תקני לי'. אבל לא הספקנו. לא את הכתר ולא את השמלה"
הימים עברו בערפל, בין תקווה לייאוש. שבר הלב הגדול התרחש כשקבוצה של ניצולים שהגיחו מתוך היער התבררה כעובדים תאילנדים. "שם התרסקתי", מודה אורית, "הרגשתי שהסיפור גמור אבל הכרחתי את עצמי לא לאבד תקווה. כל הזמן צצו עוד ניצולים, והיו עוד ועוד עדויות על חטופים, אבל גם לא רציתי שהיא תהיה חטופה, לא רציתי שהיא תעבור את התופת הזו. הילדים שלי עברו בכל בתי חולים, בדקו בכל הרשימות ושום דבר". בבוקר יום שני, הגיעו שוטרים כדי לבשר את הנורא מכל, אבל חלק ניכר מהאנשים בחצר הבית כבר ידעו. שמות הנרצחים רצו בקבוצות הוואטסאפ. השבוע קיבלה אורית את עבודת הגמר של יובל על אהבתה הגדולה, לצד תעודת הסיום בהצטיינות. "רק היום הצלחתי לפתוח אותה, והיא מדהימה. הבנתי למה היה לה כל כך חשוב להנגיש את המסיבות האלה לכולם".
"היא אמרה לי שנשאר רק לקנות כתר - אבל לא הספקנו"
החתונה של יובל ומשה נסגרה מראש ל-14 בפברואר, יום האהבה. הם תכננו אותה בקפידה והחליטו פה אחד שיבנו את ביתם ליד המשפחות, בכפר יונה. "זאת הפעם הראשונה שאני מחתנת בת וכשהגיעה המדידה של השמלה פשוט התפרקתי בבכי", נזכרת אורית. "הילדה הזאת שתמיד הייתה פריקים ולבשה בגדים של בנים, פתאום נראתה כמו נסיכה אמיתית: נוצצת עם שובל ארוך והינומה ארוכה. לקחנו מידות ונשאר רק לאסוף אותה ביום ראשון. היא אמרה לי 'עכשיו רק נשאר הכתר, את תקני לי'. אבל לא הספקנו. לא את הכתר ולא את השמלה".
"היא ישבה איתי והסבירה שזה חופש, זה מקום ללא שיפוטיות, שמקבל את כולם בדיוק כמו שהם. הקהילה הזאת הייתה חלק ממנה"
הוריה של יובל התנגדו לחתונה לפני סיום הלימודים, אבל משה לא הצליח לחכות. לפני מספר חודשים הוא התקשר אליהם ושאל אם יוכל להגיע ולדבר איתם. הוא היה מאוד מהוסס, אבל בסוף אזר אומץ והודיע לשניים שהוא מתכוון להציע ליובל נישואים אבל שהחתונה תתקיים לאחר שתסיים את הלימודים, והוא מבקש את ברכתם. "חיבקתי ונישקתי אותו", מספרת אורית, "אין היום ילדים עם כבוד כזה להורים, אהבתי אותו מאוד". שבועות לאחר מכן, הביא משה את יובל למקום האהוב עליהם על גדות נחל אלכסנדר - ושם הציע לה. המשפחות המתינו בקרבת מקום וחברה קרובה של השניים צילמה את הרגע מבין השיחים. דמעות השמחה והאושר איחדו את כולם. באותו ערב נפגשו לראשונה שתי המשפחות והתחילו בתכנונים. אפילו חינה תימנית כהלכתה נסגרה, לבקשתה של אורית.
מיד לאחר רכישת השמלה נסעו יובל ואורית לטיול אמא ובת לבודפשט. "זכיתי לשישה ימים של חסד איתה. זה מדהים כמה היא ומשה הפכים. היא משוגעת, רעשנית, אי אפשר לא לראות ולשמוע אותה בכל מקום. והוא ביישן, מופנם, עדין, לא רואים ולא שומעים. היא הודיעה לי שלא מעניין אותה שופינג, אלא רק לצבור חוויות". השתיים בילו במוזיאונים, תערוכות, פסטיבלים וברים. בשלב מסוים ביקשה יובל שאמה תקנה לה "ארנק של אישה נשואה" שיחליף את ארנק חד הקרן המיתולוגי. "היא התינוקת שלנו, בת אחרי שלושה בנים, הנסיכה של אבא שלה. כל דבר היא השיגה בעזרת אבוש. רק מילה לאבוש, והוא מיד קופץ לעזור ולקנות ולסדר. היא הייתה ילדת מסיבות, אבל גם ילדה של בית, היא שיתפה אותנו בהכל".
"אנחנו בקשר עם המשפחה של משה - הוא שלנו לנצח"
כמו כל כך הרבה סיפורים טראגיים אחרים, גם רגעיהם האחרונים של יובל ומשה מעורפלים. בעזרת חברים וקרובים שהיו במסיבה, הצליחה המשפחה לשרטט סוג של ציר זמן על אירועי השבת ההיא. בסרטון שהגיע אליהם נראים יובל ומשה ליד רכב ועליו ציוד, וקול שנשמע אומר לו שהם במקום בטוח. מאוחר יותר התברר שמדובר בחבר של השניים שנסע אחריהם ברכב אחר, במהלך המנוסה מהפסטיבל. המכונית של יובל ומשה הגיעה לצומת ובו שוטרים שהכווינו תנועה. רק כשפתחו באש התברר שמדובר במחבלים. המכונית שמאחוריהם הספיקה להסתובב ולהימלט, אבל עבור יובל ומשה זה כבר היה מאוחר מדי. "כשהם הגיעו לשבעה, הוא אמר לי שהוא לא יכול להסתכל לי בעיניים", אומרת אורית, "הוא יכול היה להציל אותם ולא עשה את זה. אחר כך הוא ניסה להתקשר אליהם כדי להכווין אותם אליו, אבל הם כבר לא ענו".
במקום לאחד את המשפחות מתחת לחופה בפברואר הקרוב, עם החלומות הגדולים של ילדיהם על משפחה צעירה ובית, הן התאחדו בשכול. "איך אמא של משה אמרה לי? עשינו להם חתונה פה, בבית העלמין״, אומרת אורית. "שום דבר לא מנחם אותי בימים האלה. אני חיה כל יום ביומו, מתחזקת בילדים ובנכדים ובאהבה שלי ושל בעלי. אבל בתוך תוכי אני יודעת שאת רגעי התופת האלה הם עברו ביחד. הם נמצאו ביחד, הלוויה שלהם הייתה יחד, הכל ביחד. אנחנו בקשר צמוד עם המשפחה של משה, והוא עכשיו שלנו לנצח. מבחינתנו הם התחתנו. על המצבה שלהם יהיה כתוב ׳בחייהם ובמותם לא נפרדו'".