18 שעות בממ"ד - טור אישי: ביום שישי חגגנו יחד עם המשפחה המורחבת. שתי האחיות שלי הגיעו מהמרכז עם משפחותיהן ועם אימא שלי כדי לבלות אצלנו במפלסים את החג השני של סוכות, כולל שינה. הצחוק העמוק שנשמע באותו ערב היה רחוק שנות אור מהאימה שנחוש רק כמה שעות אחרי. חשבנו לעשות סוף שבוע רגוע בקיבוץ, לטייל ברפת, להשכיר אופניים בבארי ולצאת לטייל. לא דמיינו איזו תופת מחכה לנו.
06:29, שבת. מתעוררים בסערה לאזעקת צבע אדום. החבר של הבת שלי קם בבהלה ואמר שהקפיצו אותו לצבא. הוא יצא עם הרכב ואחרי עשר דקות הוא כותב אליה: "ירו לי על הרכב בלי הפסקה. פתאום הבנתי שיש מחבלים. הרכב טוטאלוסט. ברחתי מהשדות לשדרות. אל תצאו מהממ״ד. אל תצאו מהבית". זו הייתה הפעם הראשונה שהבנו שמשהו אחר קורה.
נכנסים מהר לממ"ד ומאותו רגע לא יוצאים ממנו עד 03:00 בלילה. 15 אנשים, בלי אוכל, בלי חשמל, בלי קליטה. בקושי עם מים. עם ילדים קטנים, הקטן ביניהם רק בן ארבע. האזעקות לא פוסקות, ואז מתחילות להגיע ידיעות. הטלוויזיה פתוחה בזווית העין ומדי פעם בין אזעקה לאזעקה מציצים על הכותרות. צפצופי הוואטסאפ מאשרים את התסריט הנורא ממנו פחדנו כל השנים: מחבלים חדרו לקיבוצים. עוד לא ידענו כמה.
מתחילים לחשב מה עדיף, להיות בממ"ד למטה או למעלה. מבחינת קאסמים עדיף לנו להיות למטה, אבל אם ייכנסו מחבלים עדיף שנהיה בממ"ד בקומה השנייה. עולים כולנו למעלה. אחותי הקטנה לא מצליחה לנשום, אז הדלת של הממ"ד נשארת מעט פתוחה. עוד לא מבינים את גודל האסון. פתאום מתחילים לשמוע יריות מטורפות, רעשים של רימונים וצעקות בערבית, ומתחילות להגיע ידיעות בוואטסאפ ומהטלוויזיה: יש מחבלים בקיבוץ, תיכנסו לממ"ד ותינעלו.
יושבים בממ"ד. עופר בעלי מבקש שנהיה בשקט ושלא נדליק אורות. מכבים את הטלוויזיה. יעל, אחותי, מסבירה לבנה נועם בן ה-4 שזה תרגיל של הצבא ושאנחנו צריכים להיות בממ"ד. שהרעשים בחוץ זה יריות שלנו, שזה רק תרגיל. אין לנו נשק אז לקחנו כמה סכיני מטבח ואחזנו בהם. אבל אז חולפות שעתיים של יריות רחוקות והילדים רעבים. עמית בעלה של אחותי יורד למטה ותוך שניות מביא עוגיות ומים.
פתאום הפסקת חשמל. הסוללות בנייד התחילו להיגמר אבל אנחנו מספיקים לקרוא את הנורא מכל: מאות מחבלים נכנסו לקיבוצים לתוך בתים של תושבים, רוצחים וטובחים. ואז אני רואה הודעה מחברה שגרה שני בתים ממני: "הצילו, הם בתוך החצר. אני מפחדת. תקראו למישהו". אני כותבת לכיתת הכוננות של הקיבוץ שיש מחבלים בבית הזה ושישלחו מישהו. שומעים דיבורים בערבית ויריות פשוט מתחת לבית שלנו. אני מסתכלת על עופר ושואלת אותו בלחש: "יש פה צבא, נכון?" ועופר במבט שאני מכירה אומר לי "כן" אבל אני יודעת שלא.
הבת הקטנה שלי מקבלת הודעה מחבר: "יש לכם מחבלים בחצר". אני לוחשת לכולם להיות בשקט. שוב יריות מתחת לבית. אחרי זמן קצר פתאום נעלמת לנו הקליטה לגמרי. אנחנו יושבים בממ"ד, מזיעים, נחרדים. מחכים. אני ועופר מסתכלים אחד על השנייה במבט של סוף. זהו, הכול עומד להיגמר.
השעה כבר 15:00. הבת הגדולה לוחשת לי שמחבל נכנס למשפחה שגרה מאחורינו, שהוא היה בלי נשק וביקש מהם אוכל ומים. הם הזעיקו את כיתת הכוננות ולקחו אותו חי לחמ"ל של הקיבוץ. הירי מסביב לא פוסק, גם הצעקות, גם צבע אדום. כשלמישהו חוזרת הקליטה אנחנו מקבלים סיפורי זוועה. הילדים מתחילים להתפרק. אחד אחד מתחילים לבכות ולשאול אם נמות. רק הקטן שואל אם התרגיל כבר נגמר.
אנחנו המבוגרים מסתכלים אחד על השני, מתים מפחד. פחד משתק. אבל שמים על אוטומט כדי לתפקד, חושבים מה לעשות ואיך להמשיך מכאן. ב-17:00, אחרי רבע שעה שלא שומעים יריות, עופר יוצא למטה ורואה את השכן, שאומר לו שהשכנה הצמודה אליו יצאה מהקיבוץ עם רכב. הוא ממהר לעלות אלינו ובהחלטה של רגע אנחנו מחליטים שיוצאים. ההחלטה הכי גרועה שעשינו בחיינו. רק רצינו לברוח.
תוך עשר דקות היינו כולנו בשלושה רכבים בדרך לשער. נכנסים לרכב, הכל מסביב שרוף, שחור, ריח נוראי. מגיעים לשער מתחילים לראות גופות. אחת ועוד אחת, עשרות גופות זרוקות אחת על השנייה, מכוניות שרופות, אופנועים עם לוחית זיהוי בערבית זרוקים על הגדר של הקיבוץ. מתחילים לפנות ימינה בשער ואז שומעים יריות. רואים לוחם ימ"מ שביד אחת יורה וביד השנייה מסמן לנו "תסתובבו, תסתובבו" עם מבט של "אתם לא נורמליים". היד שלו נראית כאילו עומדת לצאת מהמקום מרוב סיבובים שעשה לנו. אנחנו נקלעים לקרב יריות מטורף, מתחילות יריות גם לכיוון הרכבים שלנו ותוך כדי שיורים עלינו אנחנו איכשהו מצליחים להסתובב במהירות מטורפת ולטוס חזרה לממ"ד רועדים מפחד.
אחותי, ענת, מתפרקת מבכי ולא מצליחה לצאת מהרכב. בשלב מסוים היא איכשהו מצליחה להירגע ואנחנו נכנסים שוב לממ"ד החשוך, החם. שוב שומרים על שקט. מזיעים. מחכים. לא חושבים בכלל להתחיל לעכל את מה שקרה. כל אחד מתכנס בתוך עצמו. אין כבר קליטה לאף אחד ואין חשמל. הבת הקטנה פתאום נזכרת במטען נייד ישן ומביאה אותו, רק אז יש לנו רסיסי תקשורת קצרים.
עופר מתקשר להורים שלו שגרים גם הם בקיבוץ ובפעם הראשונה בחיים אביו, מייסד הקיבוץ, אומר לו "תנסה לעזור לנו לצאת מפה". השעה כבר חצות. אנחנו מגלים נקודה בחדר של הבת שלי שיש בה קליטה ואני כותבת למיכה אוחיון, המלאך מכיתת הכוננות של הקיבוץ, מיכה בבקשה תגיד לי מה לעשות. מיכה אומר שהם סורקים את הקיבוץ לראות אם יש עדיין מחבלים ושהוא יעדכן. אחרי חצי שעה הוא כותב שהאזור נקי. שאלתי אם גם הכביש בחוץ והוא ענה שיעדכן. בשעה 02:30 מיכה כותב לי "צאו עכשיו, אל תחכו לבוקר".
דיברנו בינינו המבוגרים, אחותי מחליטה לצאת. השנייה בוכה ושואלת איך תצא בלילה עם ילדים קטנים. החלטנו שאחות אחת תצא עם משפחתה ותעדכן בדרך אם הכביש נקי. כשעופר מלווה אותה לרכב השכנה שלנו אורלי בדיוק חוזרת מהחמ"ל ואומרת לעופר "צאו עכשיו". תוך דקות כולנו ברכבים, טסים לשער. רק אז רואים כוחות של צה"ל, אוטובוסים של חיילים מגיעים לאזור, טנקים ורכבים משוריינים. השעה הייתה 03:00 בלילה. הגופות עדיין שם. אנחנו אומרים לילדים להוריד את הראש וטסים על 200 קמ"ש, עוברים ברמזורים אדומים. עופר ביקש שלא נהיה עם חגורות כי אולי נצטרך לברוח מהרכב, הוא פחד גם מקאסמים וגם ממחבלים. מעל הראש שלנו יירוטים, רעשים, אורות, פגזים, יריות, צעקות ואנחנו בורחים. אני חושבת שתוך רבע שעה בערך היינו כבר על כביש שש בדרך למרכז לבית של אחותי.
אנחנו מתחילים להתעדכן, להבין את סרט האימה שהיינו בו. היום השחור ממנו פחדנו כל השנים התממש. בקיבוץ שלנו מספרים שעשרות מחבלים הגיעו על טנדרים לבנים ואופנועים, אבל השער הראשי היה נעול והם הגיעו מהשדות לשער האחורי. רק 20 מחבלים הצליחו להיכנס וכיתת הכוננות והחיילים הגיבורים שלנו שיצאו לסופ"ש הביתה, תושבי הקיבוץ המלאכים, חיסלו את כולם וכך מנעו אסון נוראי במפלסים. מגלים שהמון אנשים שאנחנו מכירים, חברים שלנו, נרצחו, נעדרים או חטופים. הבן של אחד החברים הכי טובים שלנו חטוף בעזה והוא מפורק. הבטן והלב לא מסוגלים להכיל. מבינים שהאזור הכל כך אהבו עלינו גמור ושאפילו לא נחזור הביתה לקחת דברים. לא נחזור לעולם.