אחרי ששכל את בנו נמרוד במלחמת לבנון השנייה והקים את מצפה נמרוד לזכרו, אותו פקדו מאות אלפי מבקרים במשך שנים, נפטר חזי שגב ז"ל מדום לב, וזאת על רקע מלחמת חרבות ברזל. מאות הגיעו ללוות אותו בדרכו האחרונה: "הוא לא הצליח לשרוד את המכה הארורה האחרונה שהמדינה חטפה. הלב שלו לא הצליח להתמודד עם זה".
שגב נולד בתל אביב ועבר עם אשתו איריס לראש פינה לפני כמעט חמישים שנה. מהר מאוד הפך לאחת הדמויות הבולטות בגליל. בשנת 2006 שכל את בנו, נמרוד, במלחמת לבנון השנייה. בזמן המלחמה בנו השני, אהוד שגב (44), היה בטיול במקסיקו וקיווה שהמשפחה תטוס אליו. "כשפרצה מלחמת לבנון השנייה התקשרתי לאח שלי ואמרתי לו 'תעלה עכשיו על מטוס'. את השיחה הזו לא אשכח לעולם. התקשרתי להורים ואמרתי להם 'עכשיו אתם יחד עם נמרוד עולים על טיסה ובאים למקסיקו עד יחלוף זעם'. הם לא עשו את זה ומצאתי את עצמי על מטוס חוזר בשביל לקבור את אח שלי", משחזר אהוד.
"הדרך של אבא שלי להתמודד עם הכאב הבלתי נסבל של האובדן היה להקים עבורו את מצפה נמרוד, בהר שבו יש עץ תאנה שאח שלי, זיכרונו לברכה, אהב לשבת לצידו ולנגן בגיטרה", הוא מספר, "העירייה נתנה לו אזור פחות מתויר אבל הוא לקח את זה לשלב הבא ובנה שם מצפה מדהים. הוא גייס תרומות אדירות והקים מתחם שלם שהפך להיות מרכז עלייה לרגל למאות אלפי אנשים בשנים האחרונות, מישראל ומכל העולם".
את חזי הכירו בכל הארץ וגם בעולם: "הוא הפך לאושיה בינלאומית. היו מראיינים אותו ושומעים את הסיפור בכל תחנות הטלוויזיה בעולם. זה הפך לסיפור האופטימי של 'כן, הבן שלי נהרג, אבל החיים ממשיכים ואני אראה לכם שהוא נהרג למטרה טובה. נקים מצפה שכל אדם שיגיע לפה ידע שהבן שלי נתן את חייו למענכם, למען החופש שלכם, ושהעולם ימשיך. לא משנה מה, ישראל כאן לנצח'".
מצפה נמרוד הפך למקום קבוע לסיומי קורסים של הצבא, לימי הכשרות וימי גיבוש. "יש המון תמונות שלו עם מאות חיילים כי צה"ל הפך אותו למרכז קבוע. קבוצה אחרי קבוצה היו מגיעים למצפה ואבא שלי היה מספר את הסיפורים הכי מרגשים ומלאי מוטיבציה כדי שכולם ידעו בשביל מה הם נלחמים ומה עצם הקיום שלהם במדינה הזו. זה מה שגרם לזה שאין כמעט אדם במדינה שלא נחשף אליו בצורה כזו או אחרת", אומר אהוד, "זו דוגמה לאדם שלקח את החיים ואמר 'אני לא נופל, אני לוקח את כל מה שחוויתי לא רק כדי שאני אתרומם אלא כדי להרים את כולם ולתת להם אמונה שאי אפשר להביס אותנו'. זה סיפור מופלא של אדם שלקח את הנפילה של הבן שלו והפך אותו להנצחה אינסופית".
חזי נתן השראה גם לאהוד, שבחר להנציח את נמרוד דרך רשת בתי הקפה נמרוד שהקים. "אני הבן היחיד שנשאר וקיבלתי את האנרגיות שלי ממנו. הגנים שלי זה הוא. בעקבות הנפילה של אח שלי הלכתי לכיוון של בתי קפה שהקמתי עם חבר הילדות שלי דוד אייל. המסעדות שלנו היו פופולריות וכל יום הסעדנו אלפי אנשים ברחבי הארץ. לא היה יום שלא היה מגיע מישהו עם שובר מיוחד שאבא שלי חילק במצפה כפינוק קטן ממנו", נזכר אהוד. למרבה הצער הרשת עצמה נסגרה בעקבת הקורונה: "הוא זה שהרים אותי גם אחרי קריסת הרשת ודאג שהכול ייעשה בצורה נכונה. הוא ממש היה עמוד השדרה שלי, הגב שלי, החבר הכי טוב שלי מאז שנמרוד נהרג".
"היינו בסוג של גן עדן בשיא הגיהינום"
כשפרצה מלחמת חרבות ברזל אהוד הפציר בהוריו לטוס לארה"ב, שם הוא מתגורר כיום. "הצלחתי אחרי שיחות רבות לשכנע אותם לטוס אלי. במשך שבועיים בוטלו להם שלוש טיסות עד שהם הגיעו. נלחמתי יום יום כדי שיעלו על הטיסה. כשהם סוף סוף הגיעו אלי אמרתי להם 'אני לארץ לא חוזר כדי לקבור אתכם כמו מה שקרה לי במלחמה הקודמת'", הוא מספר.
במשך שבועיים הם טיילו יחד בארה"ב, אך החדשות הקשות והזוועות מהארץ לא הצליחו לתת לחזי מנוח. "היינו בסוג של גן עדן בשיא הגיהינום. היינו מחובקים כמשפחה אחת והיה לנו כל כך טוב, אבל אבא שלי בכל שנייה קיבל הודעות על עוד חייל שנופל ועוד סיפור נוראי. כל דבר החזיר אותו אחורה. בכל פעם היו רגעים דרמטיים סביב עוד מישהו שנהרג ואני ניסיתי להרים את מצב רוחו ולחזק אותו", מספר אהוד, "זה אדם שכל יום היה במצפה נמרוד ופגש אנשים לא משנה מה ובאיזה סיטואציה ופתאום הוא נותק מהמקום. עדיין, הוא היה כל כך שם וחי את ההווה הזה".
"היינו מחובקים כמשפחה אחת והיה לנו כל כך טוב, אבל אבא שלי בכל שנייה קיבל הודעות על עוד חייל שנופל ועוד סיפור נוראי. כל דבר החזיר אותו אחורה"
אהוד שגב
אהוד היה אמור לעבור דירה, וחזי עזר לו בסידורים עד הרגע האחרון. "הוא דאג לכל מה שהייתי צריך כדי שלא יחסר לי דבר. ביום שהייתי אמור לעבור דירה הוא זה שפירק את המיטה, ארז את הארגזים האחרונים, התקשר אלי ואמר לי 'זהו, הכול מוכן, מוכנים לעבור לבית החדש שלך. בוא לקחת אותנו'. הוא סיים את השיחה איתי ודקות ספורות אחר כך חטף דום לב ונלקח מאיתנו", הוא משתף, "בשבועות האלה ראינו את הדרמה בתוך הלב שלו ולא היה אפשר להתעלם מזה, הכאב שלו היה פשוט בלתי נסבל. כל מה שעניין אותו היה לחזור למצפה שלו בראש פינה ולפגוש שם קבוצות של חיילים שוב. זו המלחמה השנייה שמתרחשת בחיי ואני מוצא את עצמי שוב על מטוס לארץ, אבל בדרך לקבור את אבא שלי לצד אח שלי".
להלוויה הגיעו מאות אנשים. "כמות האנשים שהגיעו זה משהו שלא זכרתי מאז ההלוויה של אח שלי. כמות אהבה שהאדם הזה זכה לה בחייו במותו זה משהו שמצד אחד מחזק אותי ואת כ המשפחה, ומצד שני החוסר הזה, הוואקום האדיר שנוצר עכשיו, הוא משהו שכל כך קשה למילוי לכל כך הרבה אנשים שאבא שלי היה עבורם עולם ומלואו".
גם אשתו של חזי, איריס, משתפת: "מה שחזי הכי רצה זה שיזכרו את נמרוד. זאת הייתה הפעילות המרכזית של החיים שלו. חשוב לי לקשור את חזי לסיפור ולהגיד שהוא היה בן אדם שכל חייו הוקדשו להנצחת הבן שלו אבל אין לשכוח איזה בן אדם הוא היה בעצמו. הוא הנציח את נמרוד אבל גם הוא בן אדם שראוי להנצחה. חזי היה אני. אנחנו בן אדם אחד. החוכמה הטבעית שלו, ההומור שגרם לי להתאהב בו מלכתחילה והצחיק אותי תמיד עד הרגע האחרון. הקשר בינינו היה כל כך חזק, כמו חבלים שמלופפים אחד בשני. הלב מרוסק. קשה מאוד להיות משהו מחובר ולהמשיך כמשהו שבור".