השבוע הודיע נשיא המדינה, יצחק הרצוג, כי יקיים טקס הוקרה לחטופים יותם חיים, סאמר טלאלקה ואלון שמריז ז"ל, שנהרגו בשוגג מירי כוחות צה"ל ברצועה לאחר שהצליחו להימלט משוביהם. הרצוג נימק את ההחלטה ברצון להוקיר את הנחישות, עוז הרוח והגבורה המיוחדת שהפגינו השלושה - ותעודת הוקרה ייחודית תוענק למשפחות בשם מדינת ישראל.
"ההכרה נותנת המון, אבל לאו דווקא נחמה", סיפרה הבוקר (ו') איריס חיים, אמו של יותם ז"ל, ב"שישי בבוקר" על התחושות. "אני אחות, הרבה על יד המוות, מטפלת באנשים סופניים ויודעת שזה מגיע בכל גיל. הדרך שיותם יצא מהעולם הזה היא דרך גבורה, וזו הנחמה לא הפרס".
"אפשר לראות את הסיפור בכל מיני דרכים, וסיפור הגבורה נותן לי את הכוח. יותם חלק מסיפור גדול יותר של עם שמתמודד על הקיום שלו, אנחנו במלחמה. יותם רצה להיות חייל אבל לא הצליח, ולכן כל הסיפור כפי שאנחנו מספרים זה סגירת המעגל של יותם".
לא התביישת לרגע במורכבות הנפשית של יותם, ונתת להרבה מאוד משפחות שיש להן ילדים שמתמודדים שיקוף שאנחנו חלק מהחברה. היו סימני שאלה?
"לגמרי לא, להיפך. בהתחלה דיברתי על הקשיים והמורכבות, ואז סיפרתי יותר. היה לי חשוב שאנשים יבינו. כשדיברתי שאני סומכת ומאמינה (שיחזור), היו קולות שאמרו לי: 'הבן שלך חזק, בן 28 וישרוד שם'. הייתי צריכה להגיד שזה לא הרקולס, וגם להרקולס היה קשה שם. בנוסף, הייתה לו התמודדות פיזית-כרונית, והיה לי חשוב שאנשים יבינו שמדובר באדם עם התמודדות, ומצד שני בא עם כוחות מהחיים. היום כשאנשים פונים אליי, הם מספרים שיש להם ילד שמתמודד וזה שינה את נקודת המבט על הילד שלהם. כשאני נותנת כוח אז אני מקבלת כוח בחזרה".
הם היו מרחק נשימה מלחזור, והבחירה לראות את החיוביות לא מובנת מאליה.
"גם פה אני לוקחת את זה לחיים. בחיים יש טרגדיות, ושאלות של 'אם' ו'למה' מלוות אותנו. הן תמיד שם, וגם אני הייתי בשאלות האלו במשך יומיים. זה תהליך, אני לא רק בסיפור הטוב. היה לי את החלק של הפספוס וה'למה', והרגשתי שכשאני הולכת לשם אני מושכת את עצמי לבור שחור מאוד שלא נותן לי אפשרות להרים את הראש".
מה עושים עם הגעגוע?
"יותם איתי כל הזמן, אני כל הזמן מדברת עליו. מבחינתי הוא נוכח פה בכך שאני מדברת עליו, מראה סרטונים שלו, מרצה בכל העולם. אנשים רוצים לדעת איך אפשר להישאר חיובי גם בטרגדיה הכי נוראית. אסור להתבלבל שיותם לא חסר או שאני לא מתגעגעת, הוא חסר מאוד אבל יש משהו בהנצחה התמידית שמשאירה אותו פה. אני אדם רוחני ובאמת מאמינה".
איך מנציחים?
"סדרת ההרצאות שמדברים על יותם בכל מקום. קיבלנו מאחת מחברות הביטוח מכתב בנוגע לכספים שיותם היה זכאי להם. במכתב היה כתוב: 'משתתפים בצערכם על מותו של יותם הגיבור', וזה עוד מחברת ביטוח. כולם מכירים את יותם, מכירים את הסיפור. אין בן אדם במדינה וגם בעולם שהסיפור של החטופים לא נוגע לו בנימי נפשו, גם אם זה לא שלו. זה הכוח שלנו, אני מרגישה את זה".
ובתוך הטרגדיה האישית, איריס ומשפחתה נדרשים להחליט אם לחזור לעוטף. "בעלי עוסק בחקלאות באזור וחזר, הוא שם. החקלאים זה עם מיוחד, אנשים אמיתיים שמגדלים את האוכל שלנו. זה נותן לו ביטחון להיות בבית ובשדות הבוטנים. זה נותן לו אוויר ומנקה לו את הכאב", שיתפה. "כרגע אני לא גרה שם, נשארתי בירושלים ליד בני. העוטף יחזור לפרוח ויהיה המקום הכי מדהים בארץ".
למרות החיוכים, איך מתמודדים עם הכעס?
"אני חושבת שכעס זה שלב בתהליך, אי אפשר לוותר עליו. זה חלק נורמלי בהתמודדות בכל קושי וטרגדיה. יש את זה גם בצער, ואני עשיתי תהליך ארוך שנים להיפטר מהכעס. גם אני הייתי מאשימה וכועסת בעבר, אבל למדתי לנהל את זה ושזה לא ינהל אותי. זה תהליך שאפשר לעבוד עליו, זה לוקח זמן. זה הכי הגיוני בעולם, בעיקר הדרך הנוראית שבה מתו. זה מוות טרגי מאוד, ואני הגעתי עם כלים ודרך מהחיים. לא היה בי, ועד היום אין בי, כעס על החיילים שירו. אני לא משתמשת בכעס".