זוכרים אותם, את הילדים החמודים שרק לפני רגע החזקנו אותם בידיים וחיכינו לראות את החיוך, את הגומה, את הצעדים הראשונים שלהם? ואז את גיל ההתבגרות? את הדרמות, טריקת הדלתות, אלה שנפתחות לפעמים כדי לשאול מה יש לאכול, את החדר שלא תמיד מסודר, ובעיקר את הבלבול, החיפוש העצמי והתהיות, גם אלו שלנו – מה יהיה איתם כשיהיו בוגרים? יהיה בסדר?
ואז הם מתגייסים. והדמעות שלנו בבקו"ם לא נפסקות כשאנו רואים את הגב שלהם מרחוק עם התיק הענק שבתוכו כל מה שהצלחנו להכניס. ואז הם משתחררים. איזה אושר. רק חיכינו ליום הזה, שנישן יותר טוב, שהעומס ירד מהם, שנראה אותם יותר בבית.
ואנחנו באמת מתחילים לראות אותם יותר בבית. אומנם הם יוצאים לבלות עם חברים, יוצאים לעבוד כדי לחסוך לטיול הגדול או לדירה בשכירות שהם רוצים לצאת אליה יום אחד, אבל בינתיים הם גרים כאן איתנו בבית, ואנחנו לא כל כך יודעים איך להתמודד עם המצב החדש.
מצד אחד הם אלה שאנחנו רגילים להתוות עבורם את הדרך, לייעץ להם, להכין לחיים, לחנך ואפילו להגיד מה לעשות. בכל זאת, אנחנו ההורים. מצד שני, הם בוגרים-צעירים. בספרות המקצועית קוראים לזה שלב הבגרות המוקדמת. יש להם הרצונות שלהם, התשוקות, ובעיקר שיקול הדעת לבחור מה מתאים להם ומה נכון עבורם. חלק גדול מהם גם נמצא אחרי שירות צבאי או לאומי, שבו הם קיבלו החלטות הרות גורל שהשפיעו על חייהם של הרבה אנשים, אולי הם גם פיקדו על אנשים ועשו את זה לא רע במשך כמה שנים. אז עכשיו הם צריכים לריב עם אבא על זה שהחדר לא מסודר? לדווח לאמא מתי הם חוזרים? לאן הם הולכים? ועם מי? ואנחנו לא תמיד רואים את הקושי הזה ומתמודדים עם חיכוכים חדשים שלא הכרנו קודם. פתאום מתברר שהמבוגר החדש שגר איתנו בבית אוכל המון, וכל יום, לא רק בסופי שבוע כמו שהתרגלנו.
שלב הבגרות המוקדמת מתאפיין בחיפוש אחרי המקום שלנו בעולם, מציאת הייחודיות שלנו כאדם, לעומת רצון בקשר אינטימי ומחייב. כישלון בשלב הזה לעיתים מוביל לתחושת בדידות ולהסתגרות. הצלחה מפתחת את האני העצמי ומייצרת תחושת קרבה ואת רגש האהבה שמאפשר קשרים עם האחרים. החוויה בגיל הזה היא שמותר לחלום, השמיים הם הגבול. הם יכולים להעז. מנגד, הם בתחתית שרשרת המזון, לא תמיד עם ביטחון, מבולבלים, בחרדה ועם משכורת מינימום. חלק מחיפוש הייחודיות היא הניסיון להיפרד מההורים ולצאת לעצמאות. כך נוצר הקונפליקט בין מה אני רוצה למה אני צריך.
כמו כן, בשלב זה קיים בקרב הצעירים שיח פנימי שבו קיימים קולות שונים: זה שאומר מה הלב רוצה ומה הייחודיות שלי; הקול של ההורים והמשפחה, שכולל ציפיות, ערכים ותפיסות עולם; קולות סביבתיים של החברים; וקולות התקופה, שהם מאפייני הדור. היינו רוצים לחשוב שאנחנו משמעותיים, אבל אנחנו רק קול אחד.
אז איך אפשר לעזור לנו ולהם כדי לצלוח את התקופה שבה אנחנו גרים יחד בבית משותף? הינה ארבעה טיפים פרקטים שאפשר ליישם כבר עכשיו:
- הקשבה:
הם יספרו לכם אם רק תהיו שם, וזה בדיוק הזמן לתרגל הקשבה. אתם לא חייבים ליצור איתם שיחות עומק; אפשר להקשיב להם דרך המעשים שלהם. כך תוכלו להבין את הקולות שסוערים בתוכם, להבין אותם קצת יותר ולראות את הקושי שהם חווים. - זיכרון:
חזרו רגע לשנות ה-20 שלכם. חשבו מה באמת רציתם ואולי לא התאפשר לכם וגנזתם אותו; או שאולי אפשרתם לעצמכם לעוף עם החלומות שלכם. חלקם לקחו אתכם למקום שבו אתם היום, חלקם אולי הנחיתו אתכם על הקרקע, אבל היו חשובים ללמידה שלכם. גם ילדיכם צריכים לעבור את שלב החיפוש הזה. תנו להם את המרחב ואפשרו להם לעבור את השלב ההכרחי הזה, שיבנה אותם הלאה, להמשך חייהם. - חוזה חדש:
החוזה הישן ביניכם לבין ילדיכם כבר לא רלוונטי. הבינו מה אתם מצפים מהמבוגר החדש שחי אצלכם בבית, ומה הוא מבקש וזקוק לו. שאלו את עצמכם: מה הערכים שחשובים לי? בחרו 3–5 ערכים חשובים ועל פיהם תנהלו את השיחה. לדוגמה, שותפות – דברו איתם על כך שחשוב לכם שהם ישתתפו במטלות. אפשר לדבר גם על כבוד. הסבירו להם שהם צריכים להתחשב ולא, למשל, להקשיב למוזיקה בפול ווליום בשעות הערב בבית – אם זה מפריע לכם. - אין נכון ולא נכון:
זכרו שיש יותר מדרך אחת שאפשר לצעוד בה. סמכו על עצמכם ועל הצעירים שלכם שתבינו מה הדרך הנכונה והנעימה לכולכם.
סמדר אורבך היא מאמנת ויועצת קריירה לצעירים