"פגשתי אותו במועדונים כשהייתי בת 19", מספרת אילת שלו (47), אמא לארבעה (23, 21, 17.5, 11) וקוסמטיקאית מהיישוב הקהילתי אחוזת ברק, ביתה ב-16 השנים האחרונות, "שי כל הזמן התחיל איתי, עד שבסוף נעניתי לו".  

אילת מספרת כי בשש השנים האחרונות חזרו לעולם הטראנס ויצאו להרבה מסיבות. "שי היה מאוד מחובר לעולם הזה, הכרנו הרבה אנשים מההפקות, נסענו לפסטיבלים בחו"ל, החלום של שי היה להקים ליין הפקות של מסיבות, היתה לו קבוצה בפייסבוק שנקראת סטפ טראנס עם המון עוקבים, אני מאמינה שאם הוא היה בחיים, הוא היה מגשים את החלום שלו".

שי עבד בצוות האבטחה של פסטיבל יוניטי (הפסטיבל שקדם לנובה, באותו המתחם) והחליט להישאר לעבוד גם בנובה. אילת הצטרפה אליו בשישי בלילה לאחר ארוחת שבת עם הילדים. "היו לנו כמה שעות לבלות יחד, הייתי רוב הזמן ברכב, כי אני פחות אוהבת להיות בלילה במסיבות. שי היה קצת איתי, נח ואכל את האוכל שהבאתי לו מהבית. אני זוכרת שברבע לשש קניתי קפה ושי קרא לי לבוא ליד הבר".

עוד במדור הורים

בשעה 06:27 החל ירי רקטות, אילת ושי מיהרו להגיע לרכבם שחנה בחפ"ק. כשהגיעו לכביש הראשי נתקעו בפקק והחלו לשמוע שיש מחבלים. "עשינו פרסה, חזרנו בחזרה לחפ"ק. החלפתי מנעלי עקב לנעלי ספורט למקרה שאצטרך לרוץ, וקראתי תהלים, פתאום אנחנו שומעים: 'יורים עלינו, תברחו', ואז התחלנו לברוח בשטח הפתוח של המסיבה".

עד היום אני לא מבינה איך נשארתי בחיים

מהרגע שבו החלה אילת במנוסה נפרדו דרכיהם. "ראיתי רכב מלא באנשים וביקשתי שיצילו אותי, התחננתי ואמרתי שיש לי ארבעה ילדים, ושיצילו אותי כדי שלא יהיו יתומים, והם העלו אותי".
הרכב שאליו עלתה ניסה להימלט מהמקום, אך מחבלים איגפו אותו מכל הצדדים, הרכב עצר ונוסעיו, כולל אילת, נמלטו תחת אש.

בשמונה ועשרים אילת מקבלת שיחה נוספת משי. "הוא אמר לי תבואי לחפ"ק, רגוע פה, אמרתי שאני לא יכולה לבוא כי אני אמות בדרך. תוך כדי שיחה שי הגיע לכביש, רץ אחריי וצועק לי שאבוא, צעקתי לו שאני בורחת כי הקיפו אותי מחבלים, הייתי עדיין בשטח המסיבה, לא ידעתי לאן לברוח, היו מלא בנות זרוקות על הכביש, צעקתי להן 'קומו, יורים עלינו', ואז הבנתי שהן מתות".

בתוך כל הכאוס אילת מזהה ואן עמוסה באנשים, היא נכנסת וסוגרת את דלת הרכב כשהמחבלים מתחילים לרסס בצרורות ירי את כל מי שבפנים. "פתחתי את הדלת ויצאתי החוצה, אני עד היום לא מבינה איך נשארתי בחיים, כל מי שהיה ברכב, יותר מ-20 אנשים, נרצחו".

אילת ירדה להסתתר בשיחים הסמוכים לכביש הראשי, שם קיבלה הודעה משי. "הנייד שלי כבר היה מנותק, את ההודעה ראיתי רק למחרת בערב, הוא כתב לי: 'שימי ידיים על הראש'".

שי שלו, התמונה האחרונה (צילום: פרטי)
התמונה האחרונה של שי. חשב שאילת כבר לא בחיים | צילום: פרטי

"שי הגיע לכביש, רץ אחריי וצועק לי שאבוא, צעקתי לו שאני בורחת כי הקיפו אותי מחבלים. היו מלא בנות זרוקות על הכביש, צעקתי להן 'קומו, יורים עלינו', ואז הבנתי שהן מתות"

בדיעבד הבינה אילת כי המחבלים נכנסו לפרדס, ואחד מהם עמד מעליה וירה לעברה, אך פספס. העילפון למעשה הציל אותה כי המחבל חשב שהיא מתה והמשיך הלאה. "זה היה נס. קרו לי הרבה נסים, הוא היה יכול גם לחטוף אותי, אני קטנה ולא בעיה לסחוב אותי. הקב"ה הציל לי את החיים, הרגשתי בכל הבריחה שאני מושגחת, הגוף שלי היה כמו של איילה שרצה ממקום למקום, גם כשיצאתי מהוואן שבה נרצחו 26 אנשים, הרגשתי כאילו השתלטו לי על הגוף וגרמו לי לפתוח את הדלת, התחושה הייתה שלא אני ניהלתי את עצמי, בכל מקום שהייתי ניהלו אותי ואמרו לי מה  לעשות, כל הזמן רציתי לברוח מהפרדס, והתעלפתי כדי לא לצאת משם".

כבר ידעתי שהוא מת - חלמתי עליו

בדיעבד גילתה אילת כי שי חזר לחפ"ק משום שחשב שהצבא עומד להגיע בכל רגע. חוליית מחבלים לבושים במדי צבא נכנסה לחפ"ק, שי קרא לעבר האנשים: "למה אתם בורחים?" כי האמין שאלה חיילים, ואז המחבלים ירו בצרורות לעברם. שי נרצח בשעה 9:09. "שי חשב שאני כבר לא בחיים ושלח הודעות אחרונות למשפחה, הוא אמר לילדים 'תשמרו על עצמכם לא משנה מה קורה, יורים עלינו מכל כיוון', וזאת הייתה ההודעה האחרונה שלו. הבת שלי ראתה שהוא עמד להקליט את ההודעה האחרונה ולא שלח אותה, הבנו שבדיוק באותם רגעים ירו עליו".

לאחר חמש שעות שבהן הסתתרה בפרדס, זיהתה אילת רכב של כוחות הביטחון על הכביש הראשי. "ראיתי שוטרי יס"מ וצעקתי לעברם: 'אני פה', רצתי בטיסה לרכב והם חילצו אותי והסיעו אותי למשטרת אופקים. ברכב השתמשתי בטלפון של אחד הניצולים והתקשרתי לילדה שלי. היא אמרה לי: 'אמא, זו את? את חיה?'"

באותו לילה חזרה אילת לבדה הביתה, ורק ביום חמישי הגיעה הבשורה שגופתו של שי נמצאה. "אני כבר ידעתי שהוא מת. חלמתי עליו ובחלום הוא ניער מזרן, ואמר לי 'בואי תראי', המזרן שייך לשבעה, הרגשתי שהוא מת כי אני יודעת ששי היה מנסה בכל דרך ליצור קשר. התפללתי שיהיה חטוף אבל בסוף הגיעה הבשורה".  

אילת מספרת על אבא צעיר בנפשו, שמחובר מאוד לילדיו, תומך ומייעץ להם בכל נושא. "הוא היה בן 50 והתנהג כמו בן 30", היא אומרת, "הילדים התייעצו איתו בכל נושא, מסיבות, זוגיות של הבנות, תמיד ידע לכוון ולייעץ. הוא היה בעל תומך. שי היה חבר שלי לפני שהיה בעלי. ידענו אחד על השני הכול, והייתה בינינו פתיחות גדולה, כל אדם שהכיר אותו התאהב בו, ילדים בני 20 העריצו אותו, הוא היה חבר של כולם".