זה היה אמור להיות יום כיף בים המלח. כמעט בכל יום שבת חבורת הגמלאים מהדרום היו שוכרים מיניבוס קטן ויוצאים לטיול מאורגן ברחבי הארץ. בשבת השחורה, 7.10, החבורה הייתה אמורה להגיע בשעות הבוקר המוקדמות לאחד החופים בים המלח, ולחזור הביתה בשעות הצהריים. 13 גמלאים עלו על המיניבוס באותו בוקר, אף אחד מהם לא חזר.
גורלם של נוסעי המיניבוס של "אלכסיי טור" נחרץ בגלל תקלה – פנצ'ר שחייב אותם לעצור בתחנת האוטובוס. אז כבר החלו הטילים. בעוד מנסים להיכנס למיגונית, הגיע טנדר לבן של מחבלי חמאס שטובח בכולם בלי רחמים.
שניים שרדו את התופת הזו – נהג המיניבוס, שריף אבו טהא מתל שבע, ששכב מתחת לגופת אישה והעמיד פני מת, וצעיר ממולדובה שעלה בטעות למיניבוס ועזב אותו לאחר הפנצ'ר. אלה הם שמות ההרוגים: מיכל זרבאילוב (60), ליליה גילר, ולרי פרידמן, יעקב מורטוב (65), ולדימיר פופוב (74) ואשתו סופיה פופוב (68), לודמילה פורמן, איגור קורצר (72), ברטה בטסיין שמיאייב (56), טטיאנה שטינמן (70), זינה ביילין (58), נדז'דה ספרבצ'יקוב (75) ואחותה נטליה טומייב (71).
בתה של נדז'דה ספרבצ'יקוב, אירית סטרובין ראתה אותה ואתה דודתה בפעם האחרונה בערב סוכות, בחגיגת יום הולדת אצלה בגינה. היא לא ידעה שזו תהיה הפעם האחרונה שתראה אותן.
האחיות נדז'דה ספרבצ'יקוב ונטליה טומייב מנתיבות, עלו על ההסעה בסביבות השעה 06:00, חצי שעה לאחר מכן, החלו האזעקות. "כשהתעוררתי בבוקר ישר התקשרתי לאמא שלי ודודה שלי והן לא היו זמינות", מספרת סטרובין (48), מנהלת שיווק בחברת תרופות. "ניסיתי להרגיע את עצמי, אמרתי שהן בטח כבר בים המלח ושם יותר בטוח מאשר בנתיבות".
"לקראת שבע דוד שלי התקשר אלי ואמר שהוא דיבר עם נטליה, ובשיחה היא סיפרה שהיה להם פנצ'ר באוטובוס, הם ירדו ממנו והם מחכים ליד תחנת אוטובוס בכניסה לשדרות", מספרת, "היא אמרה שהם רצו להיכנס למיגונית שקרובה לתחנת האוטובוס אבל היא הייתה נעולה והם נשארו בחוץ. בשלב הזה כבר דיברו בחדשות על חדירת מחבלים שדרות, הבנתי שמשהו רע הולך לטיפול עלי".
סטרובין ניסתה להרגיע את עצמה, לדמיין שהכל בסדר ושהאחיות נמצאות במקום מוגן, אבל תוך מספר דקות האופטימיות הפכה לסיוט. "בני הדודים שלי מצאו בטלגרם תמונות מתחנת האוטובוס, בתמונות רואים את אמא שלי, דודה שלי וחבריהן לקבוצה שוכבים ירויים על הרצפה. לא רואים את הפנים של אמא ודודה שלי אבל אני ישר זיהיתי אותן. התמונה צולמה על ידי המחבלים".
על אף התמונה הקשר סטרובין ניסתה להאמין שהן "רק" נפצעו ושהן כבר בדרך לטיפול בבית החולים. היא התקשרה לכל בתי החולים בדרום והתחננה לעזרה, אבל השתיים לא נמצאו בתוך האלפים שהגיעו לקבל טיפול. למחרת סטרובין ובני משפחה נוספים מסרו עדות בתחנת המשטרה, ארבעה ימים איש לא יצר איתם קשר, וביום החמישי נציגי המשטרה התקשרו לבקש צילומי שיניים של בנות המשפחה.
שמונה ימים עברו מאז השבת השחורה. ימים בהן סטרובין לא אכלה או ישנה, אלא ניסתה ללא הפסקה למצוא קצה חוט באשר לגורל הנשים. "ביום ראשון בבוקר ישבתי בגינה של הבית ומרחוק הבחנתי בכמה חיילים הולכים לכיוון הבית שלי, ישר הבנתי למה הם הגיעו", מספרת סטרובין, "יצאתי אליהם ואמרתי "חיכיתי לכם".
הם סיפרו מה היה באותו בוקר?
"הם אמרו שכל חברי קבוצת הגמלאים נהרגו על ידי המחבלים. 13 אנשים. מתוך המיניבוס רק שניים הצליחו להינצל, הנהג ששמו שריף ובחור נוסף, אוקראיני, שעלה על ההסעה במקרה".
"אמא שלי ודודה שלי עלו לישראל מטג'יקיסטן בשנות ה-90. אמא הייתה כימאית מצליחה וכשעלתה לארץ החליטה שהייעוד שלה זה לעזור לקשישים, על אף שגם היא הייתה קשישה היא התעקשה לתת מעצמה לאחרים ולתמוך במי שצריך", מספרת סטרובין. "דודה שלי, עד חודש מרץ האחרון טיפלה באמא שלה עד שנפטרה. רק בחודשים האחרונים היא התחילה לחיות את החיים, היא הצטרפה לאמא שלי לטיולים המאורגנים והן מאוד נהנו יחד. הן מאוד אהבו את ארץ ישראל".