בעת כניסתה לשוק של הגלולה למניעת היריון בשנות ה-60, היא חוללה מהפכה. לראשונה הנשים יכלו לנתק את הקשר בין יחסי מין לילודה, כאשר השליטה על אם ומתי להיכנס להיריון נמצאת בידיהן. החופש החדש אפשר לנשים לדחות את מועד הכניסה לאימהות, לרווח בין הלידות, לצאת ללימודים אקדמיים ולפתח קריירה. אולם האחריות על מניעת היריון עברה לנשים באופן כמעט בלעדי, והגלולה שאפשרה לכל הטוב הזה לקרות, מביאה איתה בתופעות לוואי שאצל חלק מהנשים אף עלולות להיות מסכנות חיים. 

מאחר ומחאת ה-#MeToo הדגישה את היכולת של נשים לסרב ליחסי מין לא רצויים, לדבר עם הפרטנר על הצרכים והרצונות בחדר המיטות, ולשלוט בכניסה להיריון ובבריאות מינית, לצד האחריות של גברים לוודא הסכמה לקיום יחסי מין ולכל חלק מהם - הגיוני היה לצפות שיתגבר הדיון בין בני הזוג הן על הפן המיני בקשר בכלל, ועל השימוש באמצעי מניעה בפרט. במקביל, התפשטה התפיסה הניאו-ליברלית, שמטילה על הפרט את האחריות על תוצאות חייו, והגבירה את הציפייה שכל אחד ישקיע את מלוא המאמצים בהשגת התוצאה הטובה ביותר עבורו.

במטרה לבחון כיצד גורמים אלה השפיעו על תהליך קבלת ההחלטות בנוגע לשימוש באמצעי מניעה, ביצעתי 17 ראיונות עומק עם ישראלים.ות יהודים.ות, חילונים.ות בני ובנות 20 ו-30, שנמצאים בשלבים שונים של מערכות יחסים זוגיות. לפי הממצאים, השיח בין הפרטנרים על המיניות שלהם או שימוש באמצעי מניעה כמעט שלא קיים. אם הנושא עולה, זה קורה בדרך כלל בתחילת הקשר, כאשר ההיכרות בין בני הזוג עדיין שטחית ומערכת היחסים עוד לא נעשתה למונוגמית. בסיטואציות אלה יש יותר נטייה לשימוש בקונדום, אולם עם העמקתה של הזוגיות, כמעט כל הנשים מתחילות לקחת גלולות באופן קבוע ובני זוגן מתנערים מהאחריות על השימוש באמצעי מניעה.

כיום, אחרי ה-MeToo#, הנשים נדרשות לעמוד בשתי נורמות סותרות: מחד, הן עדיין צריכות למקם את עצמן על הסקאלה המסורתית של המדונה/זונה (אסור להיות חסודה מדי, אך גם לא משוחררת מדי מינית); ומאידך, כעת הן מצופות להיות אחראיות למיניותן והשלכותיה: הותקפת מינית? נכנסת להיריון לא מתוכנן? כנראה שלא היית אסרטיבית מספיק בסירובך, לא התעקשת מספיק על קונדום או לא היית אחראית מספיק לקחת גלולה. 

הגברתו של שיח אינדיבידואליסטי הביאה לכך שרמת האמון בין פרטנרים, נוכחיים או פוטנציאליים, הולכת ונשחקת. בנוסף לחשש התמידי מפני סיטואציות מיניות לא רצויות, הנשים לא סומכות על הגברים שישתמשו בקונדום, והגברים חוששים מגניבת זרע וכבילתם בקשר לא רצוי, או מהאשמת שווא בכפייה מינית. 

ממצאים אלה מעלים שאלות, בהן מה עלינו לעשות כדי להביא לחלוקת אחריות הוגנת יותר באשר למיניות ואמצעי מניעה, או כיצד מנרמלים שיח על מיניות בטוחה לכל המעורבים. עלינו לעצור ולהזכיר לעצמנו שכאשר אנו מתמודדים עם שאלות כמו השימוש באמצעי מניעה, אנו נדרשים להיות רגישים לצרכים ולרצונות שלנו ושל הפרטנר.ית כאחד, לסמוך זה על זו ולהחזיק באחריות משותפת, מתוך מחשבה שכולנו חלק מרשת אנושית של קשרים, ותקשורת היא חלק בלתי נפרד מהקיום שלנו כבני אנוש. שיח אמיתי על מיניות ועל השימוש באמצעי מניעה, לא מתוך חשש וחשד, אלא מתוך שאיפה כנה לרווחת הפרטנר.ית, יהיה לא רק בסיס למערכות יחסים טובות יותר, אלא גם את ההשפעה המשמעותית ביותר של מחאת ה-#MeToo. 

 

הכותבת היא חברת סגל בביה״ס לממשל וחברה במכללה האקדמית תל אביב יפו, דוקטורנטית במחלקה למגדר באוניברסיטת בר אילן, ויועצת משפחתית למיניות בריאה