מור בר הולכת בשבילי בארי השרוף ומפנה גופות של כלבים. בחורה צעירה, כמעט לבד לגמרי, החליטה באומץ ב ותושייה בלתי רגילים להגיע לקיבוץ כדי לחלוק כבוד אחרון לבני המשפחה ההולכים על ארבע. היא הבינה שאי אפשר לשכוח את החברים הטובים ביותר, שהיו חלק בלתי נפרד מהמשפחות שאינן עוד.
היא מאלפת כלבים ומאפרת כלות במקצועה. אחרי שהתפטרה מעבודתה בפנסיון כלבים בתחילת המלחמה ("בעל הפנסיון לא היה מוכן שאבוא עם הכלבים שלי ואכניס אותם לממ"ד במידת הצורך"), ישבה בביתה מול הטלוויזיה והבינה שהיא חייבת לעשות משהו. "בן הזוג שלי החליט שהוא הולך למילואים עוד לפני שקראו לו, ואני חוויתי ימים מאוד מאוד קשים. חרדות, כאב, דיכאונות על המצב ועל העבודה שלי", מספרת מור, 33, מראשון לציון. "אנחנו בלי ממ"ד אז נסענו כל המשפחה לסבא שלי, והיה שם בלגן ורעש וילדים, והרגשתי אבודה".
בשלב הראשון התגייסה לתרומות לחיילים. "אני וחבר טוב נסענו לשטחי כינוס ותרמנו בגדים, ציוד, אוכל, כל מה שצריך". בשלב הבא התנדבה בחמ"ל לחילוץ כלבים וחתולים מעוטף עזה. "ראיתי ריאיון עם מי שפתחה את החמ"ל, חיפשתי אותה ותוך שעה השגתי אותה, הנעתי את האוטו והגעתי לבית קמה והתחלתי לחלץ. היו מקומות שהצלחנו להגיע אליהם, ומקומות שהצבא עצר אותנו", היא מספרת. אחרי כמה ימים של חילוץ כלבים, היא שוב צפתה בחדשות. על המרקע הופיע ד"ר אלי מסיקה, הווטרינר של קיבוץ בארי. היא הגיעה אליו אחרי חיפוש קצר, סיפרה לו שהיא מאלפת כלבים ומתעסקת בחילוצים, ושאלה איך היא יכולה לעזור. "הוא סיפר לי שהבית שלו נשרף, ושהבן שלו קפץ מקומה שנייה והוא עסוק בו ולא מצליח להתעסק בכלום", היא אומרת. "רוב הכלבים החיים כבר חולצו ונמצאו להם אומנות. הדבר היחיד שהוא ביקש היה שאני אנסה איכשהו להשיג שקיות לגופות של הכלבים וציוד לפינוי, אוברולים ומסכות".
את הציוד הצליחה להשיג תוך יום, ממפעלים שונים. חלקו נתרם, ועל חלק נאלצה לשלם מכספה, אף שאיבדה בדיוק את עבודתה. למחרת כבר התקשרה למסיקה ועדכנה שהציוד אצלה. "הוא ממש לא תיאר לעצמו שאעשה את זה בעצמי. הוא רק בנה על הציוד. זה היה בתחילת השבוע השני, ובכלל לא היה בטוח שאפשר להיכנס לאזור".
אבל כנראה שלא הרבה דברים יעצרו אותה. היא נכנסה לאוטו, הכניסה "קיבוץ בארי" לווייז, שמה את התיקון הכללי ברקע וירדה דרומה. "כבר בצומת סעד היו מחסומים, המשטרה והצבא לא נתנו להיכנס, בייחוד שאני אישה לבד בלי נשק, ברכב אזרחי. חיכיתי בכיכר של סעד ארבע שעות וניסיתי את מזלי. ממש נלחמתי להיכנס לשם. הקצין שם הציע שאני אשאיר את הדברים ואני בראש חושבת 'עבר כבר שבוע, אז מצב הגופות? מה בכלל נשאר?'"
בדרך לא דרך, ורגע לפני שהיא משאירה את הציוד לחיילים כדי שמסיקה יבוא לאסוף אותו, התקשר אליה חבר שהיה בכיתת כוננות בניר עם וסיפר על חבר שנמצא כמה דקות ממנה עם שיירה של שמונה האמרים. "הוא אמר לי 'זה הליווי שלך לבארי'". השעה הייתה כבר חמש אחר הצהריים, מור ניסתה להיצמד להאמרים אבל איבדה אותם אחרי שנתקעה בפקק קטן והשיירה המשיכה. "איבדתי את הליווי שלי תוך שנייה. החלטתי שאני לא מוותרת והמשכתי עם האוטו עד בארי, ואני אוכלת סרט שיעצרו אותי ומה עשיתי". תוך כדי יירוטים באוויר, היא הגיעה לקיבוץ והחלה לפרוק את הציוד. "התחלתי לעלות על ציוד, אני לבד, מור מראשון, עולה על ציוד", היא נזכרת בחיוך, אולי קצת בהלם מעצמה על התעוזה והחוסן. היא לקחה מפה של הקיבוץ, ובעזרת אנשי החמ"ל במקום קיבלה מיקומים ספציפיים שבהם ידוע שיש גופות. את השאר הייתה צריכה לחפש בעצמה. "הצמידו לי חייל מילואים חמוש ומישהו בכיתת כוננות. התחלנו להסתובב לפי המפה. הם ניסו לעזור לי לפנות אבל זה היה להם ממש קשה, אז בשלב כלשהו המשכתי לבד".
איך לך לא היה קשה?
"זה היה קשה. מאוד. סיימתי את היום הזה, הגעתי הביתה, נשכבתי במיטה. יש לי שני כלבים בלגיים גדולים והם תמיד באים להגיד לי לילה טוב לפני השינה. ופתאום המגע שלהם הקפיץ אותי. המראות שראיתי, הגופות. התמונות האלה. אפילו מהכלבים שלי נבהלתי. כשהגעתי הביתה אחרי הלילה השני, אמרתי שאני לא ממשיכה, שזה יכול לפגוע לי בנפש. אבל בבוקר כשקמתי לא יכולתי שלא לעשות את זה".
בכל יום בשבוע שבו הייתה בבארי ופינתה את גופות הכלבים היא חזרה הביתה בערב והחליטה שלא עוד. כשקמה בבוקר החליטה להמשיך. "רציתי להגיע לעוד קיבוצים, לצערי לא הצלחתי, אבל לפחות בבארי הייתי חייבת לסיים", היא אומרת. ביום השלישי עבדה שם מתשע בבוקר ועד תשע בערב. "המילואימניקים ניסו לשכנע אותי לישון שם, הם יושבים ביחד, עושים על האש, אבל יש לי אחריות לחזור הביתה לכלבים, אז נאלצתי לעשות את הנסיעות האלה כל יום. באותו יום גם הגיע בחור מקסים בשם מיכאל שיש לו חברת נדל"ן בערד והחליט להתנדב. חיברו אותו אליי כי אף אחד אחר לא היה מסוגל. הוא היה חמוש וליווה אותי כל שאר הימים. עזרנו שם גם בפינת חי להאכיל את החיות שנשארו, וגם הצלחתי למצוא כלבה אחת בחיים".
היא לא הפסיקה גם כשידעה שהיא מסכנת את עצמה. באחד הימים, דקה אחרי שסיימה את העבודה, יצא מאחד הבתים מחבל חי עירום מרים ידיים. באחד השבילים נתקלה ברימון של המחבלים, עדיין עם נצרה. "פגשתי חבר'ה מיהלו"ם יחידת ההנדסה, הייתה פקידה פלוגתית באחת הפלוגות שם. הם עשו עבודה קשה בלטהר את כל הבתים. שאלתי אותם אם הם הזיזו את הגופות של הכלבים כדי לבדוק שהם לא ממולכדים, אבל הם לא חשבו על זה. הם אמרו לי להיזהר. כל כלב שהגעתי אליו אמרתי 'שמע ישראל' והרמתי אותו לתוך השקית".
באחד הימים יצא מאחד הבתים מחבל חי עירום מרים ידיים. באחד השבילים נתקלה ברימון של המחבלים, עדיין עם נצרה
באיזה מצב היו הבתים והכלבים?
"כולם היו ירויים בכל הגוף, גופות במצב קשה. היה בית שמצאתי כלבה בסלון. נכנסתי והדבר הראשון שראיתי היה התמונות של המשפחה. כל הבית הפוך, לא ניתן לתאר, שלוליות דם וריחות נוראיים, ועל דלת הממ"ד יש תמונות ואחת מהן של המשפחה מחבקת את הכלבה. אני מסתכלת שמאלה ורואה את הגופה שלה. בבית אחר קיבלתי עדכון שיש כלב והפכתי את הבית ולא מצאתי אותו. טיפסתי במדרגות השבורות לקומה שנייה, היו חסרות חמש מדרגות למעלה, אבל דילגתי בזהירות ומצאתי את הכלב בעליית הגג, שרוף כולו. היה בית שהיה בלתי אפשרי להיכנס אליו כי הכול קרס, והדלת של הממ"ד הייתה חסומה וחששנו שהיא ממולכדת, אז נכנסנו דרך החלון של הממ"ד ושלפנו את הכלב החוצה. יום אחד היה פינוי של כלבה ממש ענקית, והיא הזכירה לי כלב מהעבר שנאלצתי לקבור. זה העלה בי קושי והייתי חייבת הפסקה. חזרתי לחמ"ל, ואחד המילואימניקים שהיה גם מבארי אמר 'את לא יכולה לשבת איתנו עם הריח הזה, יש מצב שהבאת בגדים מהבית?' הוא ארגן לי בגדים של אחת מחברות הקיבוץ".
זיהינו את הכלבים רק לפי מספרי הבתים
במהלך השבוע בבארי פינתה מור 15 כלבים, קטנים, גדולים, בינוניים, כולם היו בני משפחה נאמנים ואוהבים של משפחות הקיבוץ. כולם נרצחו באכזריות. היא ואלי הווטרינר ניסו לזהות אותם. "עברו כלב כלב עם קורא שבבים, אבל הגופות היו במצב קשה ולא ניתנות לזיהוי עם צ'יפ. הצלחנו לזהות רק לפי המיקום שלהם, לפי מספרי הבתים, ואם זה זכר או נקבה. היו סיפורים של כלבים שהמשפחה נרצחה, כאלה שהמשפחה חטופה".
המטרה הייתה לקבור את כל הכלבים יחד בשטח הקיבוץ. "כל כלב ששמתי בשקית גררתי לכניסות של הבתים, כל כלב בכניסה לבית שלו. ארגנו בובקט גדול ואספנו אותם לקבורה. בשישי הבנו שכבר לא מוצאים עוד כלבים. אלי אמר שאולי יהיו בודדים והוא ימשיך מפה, וביקש שאלך להתחזק ואחזור לחיים שלי. את החתולה שלו לא מצאנו".
"היה בית שמצאתי כלבה בסלון. כל הבית הפוך, שלוליות דם וריחות נוראיים, ועל דלת הממ"ד יש תמונות ואחת מהן של המשפחה מחבקת את הכלבה. אני מסתכלת שמאלה ורואה את הגופה שלה"
את חוזרת מכזה שבוע בלתי אפשרי, איך את דואגת לעצמך?
"הבחור מהמילואים דאג לי לפסיכולוג, עשיתי איתו שיחה טלפונית אחת מהממת, והוא אמר שהוא זמין לי, אבל אני עכשיו פחות בקטע של להתקשר ולדבר. התרופה הכי טובה למה שעברתי ואני עוברת זה הכלבים שיש לי בבית. אני מתאמנת איתם ומאלפת אותם, ומתקשרת איתם בצורה אסרטיבית ושלווה ומדויקת, לא ממקום של אגו אלא של כבוד ואהבה. ומה שהם משרים עליי, והעבודה איתם זה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים".
היא פתחה קבוצת וואטסאפ במטרה לעזור לאלה שעשו אומנות ואימצו כלבים ומתקשים איתם. "נתקלתי בכל מיני הודעות שאנשים מתקשים עם כלבים שלקחו, אמרו שזה גדול עליהם. "אני שולחת מדריכים ומידע על פסיכולוגיה של הכלב, איך לפעול מולם, עונה על שאלות, ועוזרת לאנשים לחוות חוויה יותר נעימה עם הכלב. כי ככל שנבין את השפה שלהם, ככה יהיה גם לנו יותר טוב".
איך זה בא לידי ביטוי?
"הכלבים הצילו אותי. התחלתי להיום מאוזנת בזכותם, עם רגליים על הקרקע. זה גרם לי להבין שעם כל קושי שעוברים אפשר להיות חזקים ולחיות לצד זה. זה נכון גם למלחמה. אנשים שואלים איך אפשר להתחיל לחיות, אנחנו בכזה אבל. אבל בסוף אנחנו חייבים לחיות לצד זה, להיות חזקים, להניע את הגלגל האישי, המשפחתי, החברתי המדיני, הכול. הצלחתי להבין שאת הכול אני מצליחה להניע דרך הכלבים. חזרתי לחייך. אני אמנם יושבת ודואגת לחבר שלי, ומחכה שיחזור, אבל מתעלת את עצמי למקום יותר טוב בזכותם, בזכות הכלבים".