משפחת לוי עוברת טלטלה רצינית בכל החזיתות. האם עמליה, כירורגית בכירה וקרייריסטית בנשמה מגלה במפתיע שהיא חולה בסרטן השד. האב אמיר, שעקב גירושיו מעמליה אמור באופן טבעי להימצא מחוץ לבית המשפחה - ישן לעיתים בסלון. הדודה עדי משתמשת בסרטן של אחותה כדי לקדם לעצמה את הקריירה בתור סטנדאפיסטית. בין לבין יש גם איזשהו רומן שנרקם בחדר הכימו בין האם לבין פוליטיקאי מבטיח (ונשוי). אה, והבת הצעירה אלה, חושפת שהיא בהיריון מבן זוגה - ושהיא לא מתכוונת לעשות הפלה.
הדרמה המדוברת "חולי אהבה" (פרק חדש הערב, שני, אחרי החדשות, קשת 12) שמה ספוט על כמה נושאים חשובים, ביניהם ההתמודדות עם מחלת הסרטן, נישואים ואהבה, קשרים משפחתיים מורכבים - וגם היריון לא צפוי בגיל צעיר וההתמודדות שנלוות לכך עם ההורים. במקרה של עמליה ואלה, הדיון סביב הנושא מציף הרבה קשיים שהיו שם עוד קודם, כמו הרצון של הבת לקבל תמיכה אימהית, חום, הכלה ובעיקר קריאה (כמעט צעקה) לתשומת לב.
כשאלה ניגשה לעמליה עם דמעות בעיניים ושיתפה אותה על ההיריון, התגובה הראשונה של האם הייתה: "כדור אחד וזה מאחורייך". נכון, הרגע נעטף בחיבוק חם, אבל השאלה הכל כך נדרשת: "איך את מרגישה?" לא הגיעה. כשעמליה התעוררה מהניתוח והבינה שבתה לא עברה הפלה, הדברים הפכו להרבה יותר מורכבים. השיחות הפכו להטחות והמשפטים שנאמרו זעזעו את הנערה הצעירה עד עומקי נשמתה, מה שכנראה דחף אותה להחליט, באקט מרדני למדי, שהיא שומרת את ההיריון.
"את הולכת להרוס לעצמך את החיים", "את מפוצצת בהורמונים" וגולת הכותרת: "אני לא רוצה לחבק שום נכד, אני רוצה שאת תחבקי תעודת בגרות", אלו רק חלק מאותם משפטים שאמרה עמליה לאלה בוויכוחים ביניהן. במקום לקרב את אלה - היא גרמה לה להתרחק, לעבור לגור בביתה של הדודה המגניבה ולחסום אותה בטלפון. כצופים, ברור לנו שהבעיה כאן היא הרבה מעבר לשאלת ההפלה וההיריון - אלא הרצון של האם לא לאבד שליטה על בתה, שמתנגש עם הצורך של הבת לעצמאות - וגם למעט תשומת לב ודאגה.
נכון, כשמדובר בסדרת טלוויזיה יש איזשהו קול מנחם שאומר שמוחבא כאן מסר גדול יותר, ושהכל יבוא על פתרונו בשלום. אבל בחיים האמיתיים יש לא מעט בנות והורים שמתמודדים עם אותו משבר בדיוק. הרי יחסים בין הורים לילדים הם גם ככה מורכבים, בעיקר בגיל ההתבגרות. אז מה עושים? איך ניגשים לנושא? ומה חשוב לזכור ברגעים בהם נראה שהמציאות מתהפכת? שוחחנו עם רן בראון, עובד סוציאלי ומנהל מכון "מתבגרים" ועם ד"ר איריס כהן יבין, פסיכיאטרית ילדים ונוער במכבי שירותי בריאות - ושאלנו אותם את כל השאלות החשובות.
"לפני שאפשר להתייחס להתמודדות עם היריון לא רצוי, צריך להתייחס בכלל לאיך מתמודדים עם כל תחום המיניות בגיל ההתבגרות", מסבירה ד"ר כהן יבין, "מדובר בתקופה מאתגרת, כשמצד אחד הנערה נמצאת בתהליך של חיפוש עצמי ובניית זהות, ומצד שני עדיין אינה בשלה מספיק לדעת מה ההחלטה הנכונה ולתכנן קדימה (כמובן שזה תלוי בבגרות ובבשלות של כל נערה) וכל זה כשההורמונים משתוללים. תפקיד ההורים הוא מצד אחד לאפשר עצמאות וצמיחה, ומצד שני לגונן ולתת עצות. תקשורת הדדית, תומכת, מקבלת ולא ביקורתית - חשובה תמיד ובשלב הזה אפילו יותר. הנושא של קיום יחסי מין בגיל צעיר מביא הרבה פעמים לקונפליקט עם ההורים, לעיתים על רקע דעות קדומות או ציפיות מהתבגרת 'להתאפק ולשמור על עצמה'. לפעמים יש גם מבוכה מצד ההורים והמתבגרת לדבר על הנושא. חשוב שלהורים תהיה פתיחות מותאמת לנושא כדי לאפשר למתבגרת ללמוד על יחסי מין בטוחים ובריאים".
"מותר ברגע הראשון להגיב בשוק, לבכות אפילו קצת לכעוס - זה בסדר כל עוד מתקשרים וממשיכים לצעוד קדימה"
"השלב שבו מודיעים על היריון לא רצוי בגיל ההתבגרות תלוי בקשר שהיה למתבגרת עם ההורה עוד קודם, ברמת הפתיחות והשיח סביב הנושא במשפחה", אומרת ד"ר כהן יבין, "יכול להיות שהמתבגרת בעצמה מבולבלת, מפוחדת ומאוכזבת מעצמה - והיא תחשוש לפנות להורים אם היא יודעת שיש סיכוי גדול שהיא תחווה כעס, ענישה, ניתוק הקשר או השפלה. היא עלולה לבחור לא לספר להורים, וכך לא לקבל את התמיכה לה היא זקוקה ויכולה להסתבך עוד. אם היא יודעת שההורים יצליחו לשים בצד את הרגשות שלהם (וללא ספק כל הורה ירגיש רגשות סותרים ולא פשוטים), יתמכו בה ויאהבו אותה לא משנה מה עשתה, יהיה לה קל יותר לשתף ולקבל עזרה".
"מצד ההורים יש צורך לשים בצד את אותם רגשות של בושה ואכזבה, מול הציפיות והחרדה לעתיד, ולהבין שכעת היא זקוקה לחיבוק, לתמיכה, לאישור שיהיה בסדר ושההורים שלה יהיו לצדה לא משנה מה", ממשיכה להסביר, "זה דורש מההורים יכולת לווסת את הרגשות והתגובות שלהם גם כשזה מאוד קשה. חשוב לזכור שגם לא יהיה להם קל מול השאלות של המשפחה והחברים, לעיתים רבות כדאי שההורים יפנו בעצמם לתמיכה בהתמודדות הרגשית והפיזית. חשוב לציין שמותר ברגע הראשון להגיב בשוק, לבכות אפילו קצת לכעוס, ויהיו גם נפילות לאורך הדרך - זה בסדר כל עוד מתקשרים וממשיכים לצעוד קדימה".
"אם יש משהו שמתבגרים שונאים - זה שאומרים להם מה לעשות ונותנים להם תחושה שהם לא יודעים לנהל את החיים שלהם"
לפי חוות דעתו של רן בראון, הכל מתחיל מזווית הראייה של ההורים, שלעיתים מצפים מבנות הנוער להפעיל שיקול דעת ברמה של מבוגרים בעלי ניסיון - ושוכחים שמדובר בסך הכל בנערות. "האם מדברת לנערה ממרום גילה כמו למישהי ששווה אליה - וכאן הטעות הראשונה. מוח של מתבגר נמצא עדיין בתהליכי התפתחות. הורים צריכים להבין שמדברים עם מתבגר בן 17, המוח שלו עדיין לא בשל להכיל טיעונים כמו: 'אתה הורס לעצמך את החיים והלימודים הכי חשובים', זה בכלל לא שם", מסביר בראון. "אם יש משהו שמתבגרים שונאים - זה שאומרים להם מה לעשות ונותנים להם תחושה שהם לא יודעים לנהל את החיים שלהם. זה מרחיק ולא יוצר קרבה ותקשורת".
לפי בראון, נקודת המוצא של ההורה צריכה להיות הידיעה שאין לו שום שליטה על מה שהבת שלו צריכה לעשות, הבנה שיכולה להיות מאוד מורכבת בשביל לא מעט הורים. "יש לי שליטה על עצמי כהורה ולא על מה שהילד שלי יעשה, בטח לא בגיל הזה. הנקודה שממנה פותחים את השיחה צריכה להיות כמו שאני מדבר עם חבר. לא כי הם חברים, וחשוב להדגיש את זה, הורה הוא לא חבר. אבל ברגע שמתנהלת שיחה מהסוג הזה, צריך לדמיין שאני מדבר עם חבר. אם אפתח בדרמתיות ואתחיל לדמיין קטסטרופות ושהשמיים נפלו - זה יזיק, אני אתפס הזוי והיא תגיד לעצמה: 'טוב הוא בכלל לא מבין מה הוא מדבר'".
אז מה נכון לעשות? פשוט להיות שם, לתמוך וללוות את הנערה במסע ולעזור לה לקבל פרספקטיבה רחבה יותר. "אני לא שואל שאלות רטוריות, משתדל לא לשפוט וכרגע גם לא נותן פתרונות, כי היא לא מחפשת פתרונות", מסביר בראון, "מה שאני יכול לעשות זה לשאול שאלות כדי לעזור לנערה להתבונן ולהגיע לבד לתשובה. יכול להיות שהיא תחליט שהיא יולדת את הילד, צריך להביא את זה בחשבון, אין לי שליטה. אבל אני רוצה לגרום לה להתבונן על המציאות מעוד כמה נקודות מבט, ואני יכול להביע את עמדתי - את הזכות הזאת לא יקחו ממני כהורה".
איך ניגשים לשיחה?
"כהורה, השלב הראשון הוא להגיד: 'בואי נתחיל בהצהרת כוונות, אני עושה את השיחה הזאת כי את חשובה לי, אני אוהב אותך ואכפת לי. גם אם השיחה הזאת תהיה קצת לא נעימה היא נעשית מתוך אהבה'. השלב השני זה להכיר בזה שאין לי שליטה, אני שם את זה על השולחן כדי לא להיכנס למקום של 'את לא תגידי לי מה לעשות', זה לא מאבק כוח. בשלב השלישי מדברים על העבדות בלי פרשנויות: כרגע את בת 17, את בהיריון, את לא מפרנסת את עצמך ועדיין לומדת. אפילו הייתי עושה חישוב אמיתי של כמה עולה לגדל ילד".
"אני גם רוצה לשמוע ממנה מה השיקולים, יכול להיות שיש פה בכלל שיקול מוסרי". בראון מתייחס לסדרה ולסיטואציה בין עמליה ואלה: "נשמע שהאמא בכלל לא הקשיבה, היא ישר הודיעה לה שהיא צריכה לעשות הפלה. זה מה שהרבה פעמים הורים עושים מתוך הבהלה והחרדה. צריך להבין על מה זה יושב ולחפש את התשובות ביחד. בסוף אני אביע את עמדתי אבל צריך לקחת בחשבון שההחלטה תהיה שלה, אנהל תהליך שבו אני ממקם את עצמי כהורה תומך, מזמין חשיבה ביקורתית והתבוננות על הסיטואציה ואמפתי כי הילדה במצוקה וההיריון נפל עליה".
אחד הדברים שהכי קשה להורים לעשות זה לשחרר שליטה.
בראון: "קשה להורים לקבל את זה שאין להם מגיל צעיר שליטה על הרצונות - יש להם שליטה על התגובות שלהם. ברגע שהילד כבר מכיר את ההורה שלו אז גם איומי סרק רק יחלישו את האמירה. נכון, הורים קודם כל נבהלים במצבים כאלה כי הם רואים קטסטרופה, וזה לא שזה לא נכון - ילדה בן 17 שמביאה תינוק זה כבר לקחת אחריות על חיים של מישהו אחר. הדרמה מובנת, אבל אם אני אשקף את החשיבה הקטסטרופלית הזאת לנערה היא בעיקר תתרחק ותהפוך אותי ללא רלוונטי - ורק בשם מרד העצמאות שלה היא יכולה לקבל ההחלטה שלאו דווקא נכונה. ככל שאני מייצר תקשורת מכבדת, רואה אותה, תומך בה ואמפתי כלפי השיקולים שלה, יש יותר סיכוי שהנערה תגיע לבד לנקודה שבה היא מבינה שזאת לא הבחירה הנכונה כרגע ותבקש מההורה לעזור לה לפתור את זה".
זו סיטאציה לא פשוטה. איך נכון להתנהל כנערה מול ההורים במצב כזה?
בראון: "התקשורת עם הנערה לא התחילה בגיל 17, היא נבנתה בערך מהיום שבו היא נולדה ולאורך השנים. ככל שיש בבית תקשורת פתוחה ומאפשרת, והיא יודעת שגם אם יכעסו עליה עדיין יהיו לצידה בכל החלטה, אז הדרך הישירה היא תמיד הכי מומלצת".
"יש משפחות שמראש הנערה יודעת שזה הולך להיות דרמתי עד כדי זה שיוציאו אותה מהבית או יכריחו אותה בעזרת מניפולציות רגשיות או כלכליות", הוא מסביר, "אם אני כילד יודע שההורה שלי עלול להגיב בזעזוע, הייתי נעזר בגורם שלישי, מישהו שאני סומך עליו שיכול לעזור לי לשתף את ההורים או לשתף את ההורה בשמי. זאת יכולה להיות הדודה כמו במקרה הזה, סבא וסבתא או היועצת בבית הספר - כל אחד שאני חושב שיוכל לעזור לי לשתף, ואפילו לספוג את התגובה הראשונית ולהכין את הקרקע. הזמן הוא כן פקטור בהיריון ואם רוצים להשאיר את כל האופציות פתוחו לא כדאי למשוך את זה".