ינואר 2024, גבול עזה. כלניות ראשונות כבר החלו לפרוח כאן. היופי של הטבע משכר. ובאווירה הפסטורלית הזו, בין ניר עם לסג'עייה, בין הירוק לשחור, אנחנו פוגשים שלוש אימהות ששכלו את בניהן - גלית ולדמן, איריס חיים ושרית זוסמן. ולמרות שזו הפגישה הראשונה שלהן, מיד ברור שיש משהו חזק שמחבר אותן אחת לשנייה, ולאדמה היפה והקשה הזאת.
"גיבורים חוזרים בארגזים"
לפני שהן שלושתן נפגשות אנחנו מבקרים כל אחת בביתה. "אני רוצה להראות לכם איך גיבורים חוזרים הביתה - בארגזים", אומרת גלית ומציגה את חפציו של בנה בארגז. "הנה אריאל. הבן שלי שיישאר תמיד בגיל 28".
"החדר הזה הוא עוד קצת מבן", אומרת שרית כשהיא בחדרו של בנה. "אז מצד אחד, נורא כיף לי להיכנס לכאן ולראות, להרגיש את בן, מצד שני, הוא איננו", היא אומרת ופורצת בבכי.
"כאן יש את התקליט של 'החצר האחורית'", מציגה איריס את חפציו של בנה יותם. "כשהם היו כאן בבית, והם שרו לנו כאן את השיר שאני ויותם מאוד אוהבים, שזה 'לשרוק בחושך'"."כל אחד לפעמים פוחד בחושך", היא מצטטת מהשיר, "ויותם, כשהוא היה ילד, הוא היה מאוד פוחד מחושך. ובכלל, היו לו הרבה פחדים מכל מיני דברים", היא בוכה. "זה היה השיר שלנו כשקשה. ובאמת אני רק חושבת עליו, הוא שר מרגש נורא".
הן נפגשות לראשונה בנוף היפה שבין ניר עם לסג'עייה. "זאת שרית?", שואלת גלית. "כנראה", עונה איריס. "נראית כמו ילדה בת 16. מה זה הדבר הזה? איזה יופי".
איריס: "כן, ממש".
שלושתן מתחבקות.
שרית: "איך אני שמחה לראות אתכן".
גלית: "גם בנסיבות כאלה?"
שרית: "לא משנה, זה מה שזה".
איריס: "לפעמים זה לא משנה הנסיבות. אם לא היה בנסיבות האלה, אז לא היינו נפגשות, אבל לפחות פגשתי בן אדם טוב".
"נכון", הן עונות.
איריס: "איזה יופי פה, אה?"
"מהמם", הן עונות לה.
"הראו לי איפה הוא נפל"
גלית: "במקום המהמם, הפסטורלי הזה, אנשים איבדו חיים. דם על גבי ירוק. הבן שלי נהרג בקיבוץ רעים, אז הייתי שם. בין האשכוליות, בירוק, הראו לי גם איפה הוא נפל".
שרית: "מבחינתי האדמה הזאת זה ממש כמו פולין, גרמניה, מזרח אירופה, אני ממש מרגישה שהאדמה הזאת, שהיא טובה ומצמיחה את היופי הזה, היא ממש חוללה".
איריס: "אני גרתי פה ארבעים שנה בעוטף עזה ואני מרגישה שאני לא מעוניינת לחזור לגור פה, משהו ניתק אותי מהמקום הזה".
ומה שניתק את איריס מהעוטף היא הטרגדיה הנוראה שבה נהרג בנה יותם. הוא נחטף מכפר עזה ב-7 באוקטובר, שרד שבעים ימים בשבי, הצליח לברוח יחד עם שני חטופים אחרים, אבל זוהה בטעות כמחבל ונורה למוות על ידי חיילי צה"ל. יותם, אחד משלושת ילדיה של איריס, היה מתופף מצטיין. בן 29 במותו.
שרית היא אימא של רב-סמל בן זוסמן, לוחם מילואים בגדוד ההנדסה הקרבית, שנהרג במהלך קרב גבורה מול מחבלי החמאס בצפון הרצועה. המחבלים חוסלו. בן, אחד משלושת ילדיה של שרית, היה שחקן טניס שולחן מצטיין. בן 22 במותו.
גלית, אימא של רב-סרן אריאל בן משה, מפקד פלוגה בסיירת מטכ"ל. אריאל נפל בשבעה באוקטובר בקיבוץ רעים, במהלך קרב שניהל מול מחבלים שחדרו לקיבוץ. אריאל, אחד מששת בניה של גלית, הצטיין בכל מה שעשה. היה בן 28 במותו.
גלית: "אני חוזרת הביתה ואני פשוט... כאילו אוטומטית".
איריס: "רוצה להתקשר אליו?"
גלית: "שם נופל האסימון. לא אמרתי משהו שלא מוכר לכן".
איריס: "אני מחכה שיותם ייכנס בדלת".
גיבורות בעל כורחן
בלי שהתבקשו, כמעט בעל כורחן, גלית, איריס ושרית הפכו לגיבורות מלחמה. שלוש אימהות שכולות שמתוך השבר האישי גילו מנהיגות, עוצמה וחוסן, כל אחת בדרכה.
גלית שאמרה בריאיון ל"עובדה" דברים יוצאי דופן, כאלה שלא מקובל לשמוע מאימהות שכולות. "אימא זה לא רק להכין קוסקוס ביום שישי בצוהריים, אימא זה גם לתת השראה ומודל", אמרה גלית בתוכנית ההיא. "יש זמן להכול, יש את כל החיים להתאבל. כרגע צריך לנצח".
איריס שבאצילות נפש ניהלה את הקרב להחזרתו של בנה כשהוא עוד היה חטוף, ואחר כך חיבקה את החיילים שירו בו למוות ואמרה להם: "אני יודעת שכל מה שקרה זה בכלל לא באשמתכם אף אחד מאיתנו לא שופט אתכם ולא כועס"
ושרית, שההספד שנשאה בהלוויתו של בנה, הפך למסמך מכונן, כזה שקשה היה להתעלם מהעוצמות שהיו בו. "אנחנו עם שרוצה לחיות, ולא כמו האויבים שלנו – שפלים ועלובים, פחדנים, נאצים שמקדשים את המוות. אנחנו נחיה ונשגשג ונבנה", אמרה.
שרית: "אני ממש לא רוצה להיות סוג של סמל, ואני אומרת את זה בצניעות, לא בצניעות מעושה. אמרתי אז בלוויה את המילים שאני בסך הכול רציתי לשמוע. לסיפור שלנו יהיה סוף טוב, אנחנו עם שבונה, אנחנו רוצים לשגשג ולחיות. נכון שאנחנו מביאים ילדים למציאות מטורללת, זאת השכונה שבה אנחנו גרים, אבל זה המקום שלנו כאן. זה כאילו כל כך פשוט. זה ממש לא סמל".
"מילים שהן חסד של אמת"
איריס: "אני חושבת שגם זה מאוד מחלחל לאנשים, כי אנחנו מדברות בתור באמת שלוש נשים שלא הכירו אותן לפני כן, לא באנו מאיזה תפקידים ציבוריים, מדיניים. מישהו שאל אותי: 'איפה ההנהגה? מה שאת אומרת אמרתי, אם עכשיו ההנהגה הייתה אומרת את זה, אף אחד לא היה מקשיב. כי זה דווקא מחלחל, כי זה בא מהאנשים הרגילים, מהאנשים היום-יומיים, מנשים, שאומרות את הדברים האלה בלי לתכנן אותם ובלי לתאם ביניהן עמדות, ולא מה יצא להן, ואיך הן ייתפסו. פשוט זה דבר שנבנה באופן הכי אוטומטי וספונטני. ולכן זה כל כך אמיתי וכל כל הדהד, אני חושבת, לציבור. אני חושבת שנתתי המון כוח לאנשים אחרים שהיו בחוסר אונים או באי-ודאות, והם יכלו להיתפס באיזשהם כוחות שאני שידרתי, וגם אני שידרתי את זה לעצמי בשביל שלי יהיה יותר קל, אבל זה נתן גם לאנשים אחרים את התקווה הזאת שאפשר לראות טוב גם בחושך ובחוסר הוודאות ובחוסר אונים, בחוסר השליטה, עדיין אפשר לשרוד את זה בצורה שפויה".
שרית: "אני חייבת להגיד, איריס, שהמילים שלך הן מילים של חסד, חסד של אמת, לא יותר מזה, גם כי יש בהן אמת, אבל גם הן יצרו פה אמת אחרת. לא קיבלת תמורה מזה".
איריס: "נכון".
שרית: "את ממש נתת. וזה מעלה ממש גבוהה בעיניי".
גלית: "בנות, אני רוצה שתדעו שזה נדיר שאני שותקת כל כך הרבה זמן".
הן צוחקות.
גלית: "כל האירוע התחיל מזה שאני צריכה לדברר את הבן שלי, שבמלחמה הזאת גם היה מפקד. אני חושבת שאני צריכה לדברר אותו, זאת אומרת, להיות השופר שלו. אני קמה בבוקר ואומרת איך אני מנציחה אותו היום ואיך אני ככה מנהלת את האירוע ומחזקת את שאר בניי, שאחד בעזה ואחד שוחר, ואחד היה במילואים, ואחד בכלל דתי, ואחד חזר מארצות הברית וכל חייו התהפכו".
"אז אני לקחתי את זה מהמקום, לא של הבחירות שלי, אלא איך אני נושאת את הלפיד", ממשיכה גלית. "אני חושבת שהאותנטיות באה מהכאב. ושגם לא יתפרש עכשיו שאנחנו רוקדות הורה כל היום וזה, אנחנו לא חוגגות את המוות של הבנים".
"ממש לא", הן מסכימות.
גלית: "החיים והשיח והעשייה ועוד ילדים, כך אנחנו ממשיכות את דרכם, סביב זכרם".
"לא רוצה שינחמו אותי"
אתן שמות את המקום הציבורי, אבל על חשבון אולי גם המקום הפרטי שלכן.
גלית: "אני לא רוצה שינחמו אותי. זה יהיה שם מנת חלקי כל החיים, וכל מי שאומר לי אחרת, אז אני לא יודעת, קצין העיר לא נתן לי הוראות לשכול".
איריס: "בואו נגיד שאפשר להתאבל, גם בלי להיות מתחת לשמיכה".
"נכון", הן מסכימות.
איריס: "אנחנו לא צריכים את האקט הפיזי הזה כמו שק העפר על הראש כדי להגיד שאנחנו מתאבלות. אנחנו המתאבלות החדשות".
גלית: "כל עוד אין לנו אלצהיימר, אנחנו תמיד נתגעגע, נכאב ונזכור".
שרית: "נכון".
איריס: "נכון. ואנחנו גם נהיה עצובות, גם תוך כדי אני יכולה לבכות, תוך כדי ריאיון, אבל גם יחד עם זה להיות צוחקת וחזקה. וזה מנעד של רגשות. אין תכנון, זה ככה. החיים מורכבים".
"מאוד", הן מסכימות.
"קיבלנו חיבוק ענק"
שרית: "חינכו אותנו גם, השיח כאן הרבה שנים היה מאוד דיכוטומי, אבל החיים הם לא כאלה".
גלית: "בדיוק".
איריס: "זה מה שהיום העם הראה לנו, בחיבוק הזה שחיבק אותי לפחות, גם אותך, גלית, וגם אותך".
גלית: "מאה אחוז".
איריס: "חיבוק ענק שמבקש מאיתנו, ובגלל זה אנחנו לא יכולות לחזור אחורה ולהגיד, 'לא, לא, שנייה, רגע, עכשיו אתם תחכו ואנחנו נלך להתאבל. ואז כשנגמור להתאבל, אנחנו נקום, ואז נתחיל לעבוד'. אנחנו עושות את זה תוך כדי, כי יש פה צו השעה. זה מה שאני מרגישה".
גלית: "זה צו 8".
שרית את דתייה, האמונה עוזרת?
"האמונה דווקא מאוד בעייתית לי בימים האלה, מתחילת המלחמה. אני עדיין מחויבת, משתדלת, עושה את ההשתדלות שלי במאה אחוז, אבל היא מאתגרת. אמונה לנוכח הרוע הטהור שהתגלה פה, כן? חוסר צדק, כעס או לא יודעת מה, הדברים האלה, כשאני מפנה אותם כלפי שמיא, הם יצטרכו, הם יבואו מתישהו לידי פתרון כלשהו. או שלא".
"נקבר עם חיוך על השפתיים"
איריס שואלת את גלית: "את חושבת על הרגע של הנפילה?".
גלית: "כל הזמן".
איריס: "כן?"
גלית: "היה לי מאוד חשוב לראות איפה. לי היה מאוד חשוב לדעת אם הוא מת מיד, אם הוא סבל. זה היה לי מאוד מאוד מאוד חשוב לדעת, והכול היה כל כך בכאוס. הוא לחם כל היום של השביעי והוא נהרג ב...
איריס: "באותו יום?"
גלית: "כן, בסוף היום. והיה לי מאוד חשוב לדעת".
שרית: "אני מרגישה שזה אולי הנקודה שלי שבה אני אימא. שזה לא החייל שנפל ואנחנו במלחמה וכולי..."
גלית: "זה הבן".
שרית: "בנקודה הזאת, הוא הבן שלי ואני אימא שלו, אז כן חשוב לי לדעת שזה היה מהיר ושטיפלו בו בכבוד. שהוא לא סבל".
שרית: "ראיתי את הפנים שלו לפני שטמנו אותו באדמה, ואמרתי, בחיי, יש לו חיוך קטן על השפתיים".
איריס: "המילה 'מוות' גם נורא-נורא קשה לי, ואני באמת מרגישה אותו פה איתי, וכל הזמן. אז הסופניות הזאת קצת קשה לי. אני לוקחת את זה קצת למקום יותר רוחני. המקום מבחינתי, עזה הזאת, לא קשורה אליה בשום דרך, גם אם ירו בו שם. בכל מקרה הוא מת מכוחותינו, אז גם החמאס לא הרג אותו בסוף, וזו איזו נחמה מסוימת שהוא לא נתן לחמאס להרוג אותו. איפשהו גם זה מאוד מנחם, שלא הרוע בסוף חיסל אותו".
אין בכן מרירות, אין חיפוש אשמים? יש איזושהי תפיסה באמת של האבל שלכן שהיא מאוד-מאוד אצילית.
איריס: "אשמה זה חלק ממנגנון התמודדות, אבל להאשים מישהו אחר זה מחליש אותך. זאת אומרת, אם אני מפילה על מישהו איזושהי אשמה, 'אתה אשם, בגללך עכשיו כואב לי', אז אני כל הזמן אהיה בתפיסת הקורבן. מישהו עשה לי משהו. הוא עשה לי ובגלל זה אני מרגישה ככה. ולי זה לא מתאים".
גלית: "אתמול הלכתי לעמדות של פלאפון, סלקום וזה, שימציאו לי עוד סים, לפתוח את הוואטסאפים הקודמים. כי אני רוצה את כל ההתכתבויות שלו איתי, את ההודעות הקוליות, את השטותניקיות. אני רוצה להוציא את הכול. לא יודעת, כל מה שעולה על הדעת. אני חייבת... זה נשמע קריפי, אבל בשבילי הוא עוד חי".
"לגמרי", הן מסכימות איתה.
גלית: "הגעגוע הוא אדיר. אני לא יכולה לישון רצוף בלי לשמוע הודעות קוליות שלו, לראות, לשחזר תמונות ילדות מהזיכרון. אני יכולה להגיד גם שיש לי קצת פחד מליל סדר ראשון, מיום הולדת".
איריס: "אנחנו חגגנו ליותם יום הולדת ביום שלישי, היה לו יום הולדת 29, וחלק מהכאב הגדול של לא להיות מסוגל לחבק עוד פעם ולשמוע את הקול באופן פיזי, ולשמוע את הצחוק. וזה מרגיש לי עכשיו שזה כואב מאוד.
שתיהן ביחד מניחות עליה יד.
"אני שמה בושם שלו"
איריס: "ואת יודעת מה, אני גם לא רוצה להיפטר מהגעגוע. זה שאמרתי. זה בסדר, שיישאר הגעגוע, שיישאר הכאב. אנחנו בסוף בני אדם, עם כל הכוח שיש לנו, ואנחנו יכולות להרים את הראש, אבל אנחנו גם בסוף בוכות".
"אצלי הבוקר הוא נורא-נורא קשה", ממשיכה איריס. "הבקרים שלי הם הכי קשים. כאילו פתאום אני קמה ואני פתאום קולטת עוד פעם. אני ישנה טוב בלילה, עושה את ההפסקה, ואז פתאום אני מתעוררת לבוקר שעוד פעם אני יודעת שזהו, יותם, פיזית, הוא לא יהיה פה. אבל אני כן, כמו גלית, כל הזמן מרגישה אותו ברוחו, במסרים",
גלית: "אני שמה את הבושם שלו. כן. זה אולי חושפני מדי, אבל כן. ואת יודעת מה, בכלל לא מעניין אותי מה כולם חושבים. את מי זה מעניין בכלל. לא מעניין אותי".
שרית: "אני מתה... אם הייתי יכולה. אם הייתי יכולה למעוך אותו, הייתי מועכת אותו והייתי ככה, נושמת אותו. אני פשוט עוברת מדי פעם ליד תמונה שלו ועושה לו את זה על התמונה. אני עושה מדי פעם לאנשים שעוברים לידי, אני קצת מועכת אותם ביד כזה בשביל התחושה".
הן רואות טנק.
שרית: "זה ההגנה".
איריס: "שומרים עלינו".
גלית "העוצמה שלנו מדהימה".
שרית: "איזה יופי, זה מהמם. מרגש אפילו. אשרינו שאלה הם בנינו ובנותינו, באמת".
"ממש", הן מסכימות.
גלית: "הגיבורים החדשים שחשוב שיונצחו וידברו בהם, כי בזכותם אנחנו יושבים פה עכשיו די בנחת, גם בזכות אלה, שייבדלו לחיים ארוכים וחוזרים. אבל אם יורשה לי, ויורשה לי, ההנהגה החדשה, צריכה להיות הנהגה חדשה עם הרבה יותר רוח נשית".
איריס: "והרבה יותר רוח גם".
"ציוו לנו את החיים"
שלושת הנשים המרשימות הללו מציגות מודל אבל חדש, שונה. בניגוד למודל האבל המפורסם של קובלר-רוס, כאן לא תמצאו הכחשה, כעס, מיקוח או דיכאון, אולי בגלל שאצל שלושתן הסיפור האישי מתערבב בציבורי, הפרטי נוגע בלאומי. לפעמים זה שואב, משתלט, קשוח, לפעמים לא מותיר די זמן להתכנס לתוך האבל, אבל איריס, שרית וגלית מוכנות לשלם את המחיר, להפוך את האסון לשליחות. הבנים שלהן היו גיבורים. גם הן גיבורות.
איריס: "יש לנו פה הזדמנות, ועם כל הקושי שאנחנו עוברים, אנחנו יכולים לצמוח מפה, ולקחת את ההזדמנות הזאת ולעשות איתה את המיטב, כי אין לנו ברירה".
שרית: "נכון".
גלית: "אני אחזק את זה. יש לנו את החובה. הם כרגע ציוו את החיים, עכשיו".
שרית: "הבן שלי נפל, נפל בקרב, הגן על העם והמולדת, אבל אני לא נפלתי. וכל מה שבא ללוויה לא נפל, וכל מי שחיבק בשבעה לא נפל, ואנשים ברחוב עומדים, והחיילים המדהימים שלנו עדיין עומדים ומחרפים את נפשם, לצערי, לפעמים, כן? אבל מוכנים לחרף את נפשם, כדי שאנחנו נלך כאן ולא ניפול. אין לנו את הפריווילגיה הזאת, בעיניי, ליפול".
"מי שנפל, הוא נפל תוך משימה להגן על החיים פה", אומרת שרית, "הם נפלו בקרב במלחמה על חיינו ועל החיים שלהם גם, ואנחנו צריכים להתעקש פה על החיים, גם אם קשה. לאף אחת מאיתנו לא קל, אבל אנחנו חיות, ואנחנו מצמיחות כאן הווה חיובי, משמח, גאה. ואנחנו מצמיחות כאן עתיד".
תחקיר: יעל יפה