אחת מהמשימות הבלתי נתפסות מאז ה-7 באוקטובר היא מלאכת הטיפול בנרצחים ובקבורתם. לצד תשומת הלב המרובה שקיבלו מתנדבי זק"א שלקחו חלק בעבודת הזיהוי, נותרו בצד עובדי חברה קדישא, שעסקו במלאכת הטיהור והקבורה ועמדו בקשר עם המשפחות השכולות ברגעים הקשים ביותר.
ציפי קליין (62), מטהרת גופות מזה מעל 30 שנה בחברה קדישא בראשון לציון, מצאה את עצמה ביחד עם צוות המטהרות שלה מתמודדת עם משימה בלתי אפשרית ונחשפה למראות המזעזעים ביותר שאפשר להעלות על הדעת. "צריך השגחה מיוחדת כדי לעמוד בנטל הזה", היא משתפת ומסבירה, "התפקיד שלנו הוא להביא את הנפטרות בצורה הכי טובה והכי מכובדת שיכולה להיות לקבורה. העבודה הייתה מאתגרת במיוחד כשקיבלנו את כל הגופות מהמסיבה"
"אני חושבת שלא היה ולא יהיה דבר כזה. אלו אסונות שהשכל לא יכול לתפוס בכלל. את חושבת באותם רגעים על איך הנפטרים הגיעו למצב הזה וכמה התעללו בהם? איך הנשמות האלו הלכו לעולם? זה מה שהיה לי מאוד קשה, להבין את ההתעללות שהם עברו. זה לא היה פשוט בכלל", היא משתפת, "אני לא יודעת איך הצלחנו לעמוד בנטל הזה אבל ראינו את זה כמצווה גדולה".
קליין ועשרות העובדים האחרים בחברה קדישא, מרביתם משתייכים למגזר החרדי, טיפלו בסך הכל במעל 700 נפטרות ונפטרים, כאשר הם היו אמונים על המשימה לטפל בכלל הנרצחים שאינם חיילים. "קיבלתי טלפון במוצאי החג ממנכ"ל המשרד לשירותי דת. הוא אמר לי שאנחנו חייבים להיערך לאירוע שמדינת ישראל לא ידעה כמותו בסדרי הגודל. אף אחד מאיתנו עוד לא הבין מה קורה ורק אחרי יומיים התחלנו לקלוט נרצחים ראשונים ולהבין את סדרי הגודל האמיתיים", מספר ניסים אלקסלסי, מנכ"ל חברה קדישא ראשון לציון. "זה אירוע ששום גוף לא ידע להכיל אותו או להתמודד אתו, ובטח לא גופי הקבורה שצריכים לקלוט מעל 700 נרצחים במצב נורא ואיום. היה צריך לעבוד על השלמת והרכבת גופות. היינו צריכים לדבר עם המשפחות כדי שידעו שקיבלו את הנרצח ויכולים ולקבור אותו בצורה מכובדת".
זו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל שחברה קדישא התמודדה עם אסון בסדר גודל שכזה. "חלק מהעובדים רגילים לראות רציחות או פטירות טביעות אבל כאן זה היה הרבה יותר מורכב. היינו קולטים את כל הנרצחים, מטפלים, מכינים לקבורה ומשנעים לבתי קברות ברחבי הארץ בצורה מסודרת אחרי הודעה מרה למשפחות", אומר אלקסלסי. "בסופו של דבר זה היה אולי הדבר היחיד שעבד בכל העסק מבחינת כל הבלבול שהיה במערכת. אצלנו כל המידע התנקז באופן מדויק ומסודר לגבי כל הנרצחים".
"לא היה פה שבריר של אנושיות"
המצבים השונים והמחרידים שפגשו העובדים העלו שאלות קשות לאורך הדרך. קליין מצאה את עצמה מתייעצת כמה פעמים ביום על הרב על הדרך הנכונה לנהוג, כיוון שכל נרצחת הגיע במצב אחר. "בכל פעם מבחינה הלכתית הייתי צריכה לעצור באמצע את הצוות שלי ולבדוק איך לנהוג, זו אחריות", היא אומרת. "אני מטהרת כבר 30 שנה במקצוע. גם בשגרה כשמגיע אדם שנפטר בגיל מבוגר זה קשה וכואב, ואפילו תאונות דרכים, אבל כאן הגיעה כמות כזו של קטיעות איברים וניקורי עיניים למשל. הייתה בהם התעללות אכזרית ואלו אסונות שאי אפשר לתפוס. זה לא היה פשוט. בכל יום מחדש לא האמנתי למה שאנחנו רואות. לא היה פה שבריר של אנושיות".
הצוותים של חברה קדישא עבדו מסביב לשעון באותם הימים, בגיהינום בלתי פוסק: "זה היה סרט נע. מתחילים בשש בבוקר עד השעות הקטנות של הלילה, כמעט בלי הפסקה. היה יכול להיות יום שטיפלו ב-18 נפטרות או אפילו ב-30. תוך כדי זה היו כמובן גם טהרות רגילות כי המוות לא פסח על ראשון לציון".
"בסופו של דבר זה היה אולי הדבר היחיד שעבד בכל העסק מבחינת כל הבלבול שהיה במערכת. אצלנו כל המידע התנקז באופן מדויק ומסודר לגבי כל הנרצחים"
ניסים אלקסלסי
"נגלו לעניינו זוועות נוראות שלא ראינו מעולם. אנחנו לא חדשים במקצוע אבל גם זקני חברות קדישא שבאו לעזור לנו אמרו שכאלה דברים נוראיים הם לא ראו מימיהם. נפטרים היו מלאים בקליעים, ללא ראשים או ללא גוף, קיבלנו גם שקיות של עפר, אנשים שרופים, או גופות בריקבון נוראי", מספר משה ליפשיץ, עורך לוויות. "ניסינו בכל הכוח לעשות כמה שיותר כבוד המת ולטפל בנפטרים בקדושה ובטהרה כדי שהנפטר יגיע לקבר במנוחה נכונה כמו שצריך".
למרות הקושי והזוועות, הם המשיכו לעבוד. אלקסלסי מדגיש שאף אחד מהעובדים לא חווה רגע של שבירה, או חשב לעזוב. המטרה הייתה חשובה יותר. "אבל הכאב הוא כאב ועובדים גם עם הכאב", הוא אומר. "ידענו שאנחנו חייבים להיות חזקים כי אנחנו חייבים להביא למשפחות את הנחמה האחרונה. זה יכול לתת להם תקווה לדעת שיש להם קבר לבוא ולשפוך את הלב והמחשבה על כך שהמשפחות יקבלו את הנחמה הזו זה הדבר הכי חזק שהיה לנו מול העיניים".
להתנתק מהעבודה ולחזור לדאוג למשפחה
העבודה של אנשי חברה קדישא כללה גם את הקשר עם משפחות הנרצחים, כדי שניתן יהיה לזהות אותם. "הייתי צריכה לדווח אם אפשר לזהות או לא. היו מקרים בהם אמרתי למשפחות שעדיף שלא יזהו, התחננתי שהמשפחה תזכור אותם כמו שהיו קודם, אבל לפעמים משפחות התעקשו והיו זוועות עולם", מספרת קליין.
תוך כדי, רבים מהעובדים התמודדו גם עם משברים אישיים. לקליין למשל, אמא ל-13, יש 3 בנים שמשרתים בצבא, מתוכם שני קצינים קרביים בחזית - בדרום ובצפון: "הקושי היה בצורך להתנתק מהעבודה כשהייתי מגיעה הביתה ולדאוג לשלומם, שזה קשה מנשוא. היה קשה לעשות את הניתוק הזה. יש לי גם בן בכור עם צרכים מיוחדים וזה בכלל לא פשוט לנתק את הרגשות, במעבר חד וכואב, ולבוא ולטפל בו".
"את חושבת באותם רגעים על איך הנפטרים הגיעו למצב הזה וכמה התעללו בהם? איך הנשמות האלו הלכו לעולם? היה לי מאוד קשה להבין את ההתעללות שהם עברו"
ציפי קליין, מטהרת גופות
כדי לסייע לעובדים להמשיך במלאכה הבלתי נתפסת, העובדים קיבלו סיוע פסיכולוגי. "פתאום אחת העובדות סיפרה שהיא כבר לא מסוגלת לבשל, למשל. רציתי לתת להן הפסקה, הצעתי להחליף צוות, אבל הן לא הסכימו לוותר כי זו מסירות נפש עצומה ומצווה מאוד גדולה. הבאנו טיפול פסיכולוגי", מספרת קליין. אלקסלסי מוסיף: "הייתה הנחיה של המשרד לשירותי דת ששכר אנשי מקצוע ואנחנו גם כן כחברה קדישא לקחנו אנשי מקצוע וכולם קיבלו טיפולים פסיכולוגים בצורה המיטבית".
מה החזיק אתכם לאורך הדרך?
"אני באופן אישי התמודדתי כי הבנתי שאני עושה מצווה. אם זו לא היה מצווה כנראה שלא הייתי יכול לעמוד במראות הקשים הללו. אנחנו מאמינים שכל הנושא של טיפול בנפטרים זו מצווה גדולה - חסד של אמת. זה החסד הכי גדול שאדם יכול להגיע אליו כי בכל חסד שאדם עושה הוא יכול לחשוב על טובת הנאה, אבל זה חסד שאף פעם הנפטר לא יוכל להחזיר עליו. רק למעלה אנחנו מקווים שיהיה לנו שכר גדול על מה עשינו וזה מה שנתן לי את הכוחות", אומר ליפשיץ.
"יש לי אמונה חזקה", אומרת קליין. "ביקשתי מהשם עזרה כדי לעמוד בנטל. זו מסירות נפש עצומה, מצווה גדולה, זה מה שהיה לי. בתפקיד שלי לא הייתה לי ברירה. הייתי חייבת להיות חזקה מול הצוות, לעמוד בקשר עם הרב, המנכ"ל והמשרד. ברוך השם זה עבר בהצלחה אבל זה לא פשוט".
חשוב להם שהציבור ייחשף לעבודה הבלתי נתפסת שהם מילאו בתקופה הזו, במיוחד על רקע ביקורות שנשמעת לעיתים בימי שגרה על חברה קדישא. "הייתי רוצה שעם ישראל ידע שאנשי חברה קדישא אלו אנשים שמוסרים את נפשם למען הנפטרים בארץ ישראל ובעולם. אלו לא אנשים של כסף, לא אנשים שמעניין אותם ביזנס, אני יוצא נגד האמירות הללו. אנחנו נמצאים בחדרים סגורים בשעת הטהרה ועובדים במסירות נפש", אומר ליפשיץ ואלקסלסי מוסיף :"אלו השעות הכי קשות אבל הכי יפות מבחינת הערבות ההדדית כשרואים את כל אחינו החרדים והחילונים מתאחדים כדי לטפל באירוע כזה גדול במטרה לעשות הכל בצורה הכי טובה ומכובדת שיכולה להיות".