"בשבילי תמיד תהיה ילד", זו כנראה אחת האמרות המפורסמות והקלישאתיות ביותר שהורים אוהבים להשתמש בהן ככל שאנחנו מתבגרים. לפעמים המשפט הזה יכול לבוא ברע ולהרגיז, אבל לפעמים הוא טומן בתוכו איזה רגע של שלווה והעברת אחריות שאנחנו ממש זקוקים לה בתוך החיים הבוגרים. משהו שמשאיר אותנו שפויים ונטולי לחץ, שמצליח גם אם רק לרגע, להחזיר אותנו להיות שוב ילדים.
בפרק האחרון של "מאסטר שף" (פרק חדש הערב, אחרי החדשות, קשת 12), סיפרה המתמודדת לירז כהן על הקשר המיוחד שהיה לה עם חמותה ועל הדמות שהיא הייתה בחייה. "היא הייתה דמות סופר משמעותית, כי התקבלתי שם כבת משפחה מהשנייה הראשונה. הבית שלה היה מקום שבו הייתי יכולה לבוא ולשים את הראש", שיתפה וריגשה את השף חיים כהן שהתעמק בעיקר במשפט: "לשים את הראש".
כשהוא מתעכב על המונח המדויק הזה שמכיל בתוכו כל כך הרבה רגש, השיב לה כהן: "אין משפט שמבטא קרבה ובית יותר מהמשפט הזה. עכשיו כשאמרת את זה, זה הציף אותי לגמרי". הדיון הזה שנפתח הציף גם אותי לחלוטין ולקח אותי אוטומטית אל הרגע הזה בזמן בו מגיע סופ"ש פנוי, אני אורזת תיק, עולה על הרכב ונוסעת לבית של אמא שלי כדי לשים את הראש.
אם אנחנו מפרקים רגע את המשמעות שמאחורי המשפט "לשים את הראש", אפשר לגלות שיש בו הרבה יותר מסתם הערה אגבית ומנחמת. מרדף החיים הבוגרים יכול להיות לפעמים קשה עד בלתי אפשרי. היציאה מהבית של ההורים, ההתמודדות עם לחצים שמגיעים מכל פינה, בין אם זה בתחום הכלכלי, המקצועי, החברתי, הרומנטי או האישי.
מעגל החיים המודרניים מביא איתו הרבה יתרונות, אבל יחד עם זאת אין ספור לחצים. אנחנו משתחררים מהצבא, יוצאים מהמסגרת וכבר מצופה מאיתנו להיות אנשים בוגרים שאחראים לגורלם. אומרים לנו: תלמדו מקצוע, תעבדו בעבודה טובה, תמצאו זוגיות, תביאו ילדים, תשלמו את החשבונות, תתמודדו עם יוקר המחייה, תגשימו את עצמכם, תצלחו את כל המשברים ובתוך כל אלה, תמצאו את עצמכם תמיד משווים את החיים שלכם לאנשים אחרים דרך הרשתות החברתיות.
יש לי תחושה שאני לא האדם היחיד שרוצה מידי פעם לעצור את הכל, לארוז את הדברים ולברוח הביתה. אל הפינוקים של ההורים, המקום הנוח והמוכר שמחזיר אותנו לרגע אל תקופה בה הכל היה יותר פשוט. אין לי הסבר למה, אבל השינה בבית של אמא שלי היא עמוקה יותר, רגועה ואיכותית הרבה יותר. יש שלווה שנופלת עליי ברגע שאני נכנסת בדלת, מניחה את הראש על הספה והופכת שוב להיות ילדה של מישהו.
השלווה הזאת, היא המהות בעיניי של המונח "לשים את הראש" שחיים כהן התעכב עליו כל כך. הרגע בו אפשר לנתק את כל הטירוף הזה שהשארנו מאחור בחיים הבוגרים שלנו, להיכנס לבית של הילדות שלנו ולנשום שוב באופן סדיר. זה לא חייב להיות רק הבית של ההורים דרך אגב, גם אצל סבתא שלי הרגשתי בדיוק את אותה התחושה, לכן כל כך התחברתי לסיפור של לירז על חמותה.
הנקודה היא שאם הדברים קצת גדולים עליכם לפעמים, העומס בלתי נסבל ואתם מרגישים שאתם טובעים תחת החיים הבוגרים, תברחו אל המקום שבו אתם יכולים לנוח. אולי זה הבית של ההורים, בו אתם יכולים לחזור להיות ילדים (אפילו אם יש לכם ילדים בעצמכם), אולי זה הבית של סבא וסבתא, אולי זה סתם על הספה של החבר הכי טוב. אני פשוט מאמינה באמת ובתמים שכל אחד ואחת זקוקים למקום הזה כדי לשמור על השפיות שלהם, המקום שבו הם נכנסים בדלת ויש את האדם הזה שרואה שהם מותשים קצת מהחיים ואומר את הדבר הכי יפה בעולם: "לכי, תשימי קצת ראש".