לב כולנו יוצא אל החטופים, ובייחוד נכמר ומתכווץ כשאנו חושבים על הילדים הרכים שבהם. מי מחבק תינוק שבוכה, מי מרגיע את הפעוטות. אתמול בלילה הציפה רינה רביב, יועצת ארגונית למנהלי בתי ספר, את מחשבותיה דווקא על הקשישים שבשבי, בפוסט שכבר זכה ליותר מ-1,300 שיתופים ותגובות רבות וכותרתו "ומה עם סבא וסבתא המוחזקים שם מתחת לאדמה???".
"זקנה זו תופעה שנהוג לומר לגביה שהיא 'קופצת' עלינו, כאילו בהפתעה", כתבה, "והאמת – זה לא לגמרי נכון. אני הייתי אומרת שהזקנה זוחלת עלינו בעורמה, לאט לאט, מבלי שאנחנו מודעים לתהליך השלם אלא רק לסימפטומים בודדים פה ושם. אבל יום אחד אנחנו מתפכחים מהאשליה. כך קרה גם לי: קצת אחרי שמלאו לי 70, התחלתי לחבר נקודה לנקודה ובסביבות גיל 75 הבנתי סופית שאני שם. אני קשישה. אני אזרחית ותיקה. אני במורד ההר בלי יכולת לטפס עליו בחזרה. ולכן, כשמלאו לי 77 החלטתי להפסיק לחיות בהכחשה ולהתחיל להתגונן מפני הצפוי לי על ידי מעבר לדיור מוגן וזו הייתה אחת ההחלטות הנבונות בחיי".
רביב ממשיכה כי "ב-9 לאוקטובר, יומיים אחרי השבת השחורה, מלאו לי 81 ותהליך ההזדקנות שלי נמצא בתאוצה מהירה. זה משהו שקורה, אתם יודעים, ויקרה, לכל אחת ואחד. אומרים שהזקנה איננה מחלה, אך כדאי שתדעו שבערך מגיל 70 נוחתות עלינו, המזדקנים, וכך קרה גם אצלי, צרות שונות ומשונות.
"התקלות האלה גורמות לי בימים אלה להזדהות באופן אינסטינקטיבי ואינטואיטיבי עם הקשישים המוחזקים בשבי החמאס בעזה - מה שלא חוסך לי את הכאב הנורא על כפיר, הג'ינג'י הפעוט שהוא בן עשרה חודשים, ועל בני השנתיים, שלוש, ארבע ויותר. אבל מאז אותו יום נוראי, בכל פעם שאני מתקשה לקום מהספה או מהאסלה (בגלל הגיל כמובן) או סובלת מכאבי גב, צוואר, ברך וכולי, או נזכרת אחרי הצהרים ששכחתי בבוקר לקחת את הכדור נגד לחץ דם – אני אוטומטית חושבת על 27 הקשישים ה'מתגוררים' כבר חודש ימים במחילות ובמנהרות טחובות, בתנאים פרימיטיביים של תקופת האדם הקדמון, כשלכל אחד מהם יש לפחות שני תסמיני זקנה: חולשת שלפוחית השתן ו/או בלוטת הערמונית, גלאוקומה, אובדן ראייה או שמיעה, כאבי שלד בשרירים, בעצמות ובמפרקים, בעיות בשאיבת הלב, בכלי הדם, במערכת העיכול, בשמירה על חום הגוף, נטייה גוברת לסחרחורות ואבדן שיווי משקל, בעיות חניכיים, אובדן שיניים ועוד; שלא לדבר על הבעיות המנטליות האופייניות לגיל – ירידה במהירות התגובה, בזיכרון, בריכוז וביכולת להתמודד עם מצבי לחץ. אנחנו גם לא יודעים אם יש להם לחטופים אפשרות לקחת את התרופות הקבועות שלהם – נגד כל אחת או שתיים או חמש מהבעיות המוזכרות או לא מוזכרות, כגון מחלות נקודתיות או אפילו סופניות חס וחלילה.
"אז בהקשר הזה של הגיל המתקדם, שנקרא שלישי, שמתישהו הופך גם לרביעי וחמישי – אני רוצה להעלות כאן את מודעות הציבור לחטופים הקשישים שלנו המוחזקים כבר 30 יום בידי בני העוולה ברצועת עזה, שנחטפו בכוח מהמיטה בפיג'מות שלהם וחייהם זולגים עכשיו דרך צוואר שעון החול הצר בזרם דקיק ומהיר. כאמור, מטבע הדברים, תשומת הלב הראשונה והעיקרית של הציבור ממוקדת בפעוטים ובפעוטות, בתינוקות, בילדודס, או מקסימום במתבגרים. גם אני שותפה לגל המשתפים את תמונותיהם המתוקות וקורעות הלב בכל אמצעי המדיה החברתית. אבל היום אני רוצה לשים פוקוס מיוחד על הקשישים, מגיל 70 ומעלה, כי בן/בת 60-50 לא יבינו זאת, ובכלל – אף אחד לא מבין מה עובר על מי שמבוגר ממנו, מטבע הדברים. איפה ואיך הם עושים את צרכיהם? איך הם מתרוממים לעמידה בלי משענת מ"יד שרה" מהמזרן עליו הם שוכבים בלילה (ולא מצליחים לישון כמו שצריך...)? מה אוכל מי שיש לו סוכרת או קרוהן? איך מתהלך מי שזקוק להליכון? איך מתמודד סבא רבא בן 85 עם בעיות כמו שלשול/עצירות או עם טמפרטורת גוף נמוכה במיוחד, וקר לו כל הזמן? מה עושה מי שמשקפיו נשברו בזמן החטיפה ממיטתו באותו בוקר הזוועות? חשבו עליהם – הם בדיוק כמו סבא/סבתא של מישהו מכם, הקוראים וסובלים מדברים דומים. כמובן שאני מתפללת שגם בני הגיל האמצעי שכרגע אין להם שום ספונסר ספציפי בציבור ישוחררו בהקדם, יחד עם בני הגיל הרך או הגיל המתרכך..."
בתום הפוסט ערכה רביב רשימה של שמותיהם של החטופים בני ה-70 ומעלה – ליד כל שם מצוין גם הגיל – שכל אחד בוודאי התמודד עוד לפני החטיפה עם אחד מסממני ההזדקנות, ושלבה איתם ביום ובלילה.
הפוסט, שתורגם גם לאנגלית, זכה כאמור לתגובות רבות, כמו "ברגישותך הרבה היטבת לתאר תופעות ומצבי חיים שכנראה בלתי נסבלים ובלתי אפשריים בתנאי השבי", והרבה הכרת תודה על הרגישות והאמפתיה.