אילן אברהם היה דמות מוכרת בשבט הטראנס בישראל. בעשור האחרון לא הייתה מסיבת טראנס אחת שהוא ואיילה אשתו דילגו עליה. לא בארץ וגם לא בחו"ל. בתו אופק (30) מספרת כי מאז שהיא זוכרת את עצמה, הסימן שהעיד על חזרתו הביתה מהעבודה היתה מוסיקת טראנס שהשמיע בעוצמה בחצר הבית. "כך כל היישוב ידע שאילן הגיע הביתה", אומרת אופק.
אילן ואיילה היו בלתי נפרדים מאז שהכירו בגיל 15. אנשים שפגשו אותם לעיתים קרובות במסיבות מספרים על זוג שהיה ליישות אחת, עד שמחבלי חמאס הפרידו ביניהם בשבת של ה-7 באוקטובר. גם למסיבת הטבע נובה הגיעו יחד מוקדם בבוקר, זמן קצר לפני שהכול התהפך עליהם.
"הם עדיין לא הספיקו להגיע לרחבת הריקודים, ופתאום החלו אזעקות צבע אדום, הם נכנסו לרכב, יחד עם שני, חברה של אימא שהגיעה איתם, והתחילו לנסוע משם. לכל מקום שהגיעו אליו היה מחסום. הם לא הבינו לאן לנסוע עד שהגיעו לכניסה של היישוב יכיני, 20 דקות נסיעה משם, כשבאותו זמן רודף אחריהם טנדר לבן עם מחבלים, ותוך כדי נסיעה יורים עליהם. הם נסעו עם גלגלים מפונצ'רים וראו שאנשים נמלטים ונופלים בזה אחר זה לאחר שיורים עליהם".
אילן נישק את איילה ואמר: "את תהיי בסדר"
את מה שהתחולל מהרגע שהגיעו אילן, איילה ושני לשער היישוב ניתן לראות בסרטון וידאו שתיעדו המצלמות שהוצבו בכניסה אליו. "שלושתם ברחו לתוך מיגונית, ואז אבא שלי רץ החוצה פתח משום מה את הבגאז', רץ חזרה למיגונית נתן לאימא שלי נשיקה על הראש, מסר לה את המפתחות של האוטו ואמר לה: "את תהיי בסדר". הוא יצא למחבלים, הרים ידיים וחשב שיקחו רק אותו ולא ייכנסו לשם. רוב המחבלים שהיו שם לקחו אותו ונכנסו איתו ליישוב. אבל אחד מהם נכנס למיגונית וראה את שני ואימא שלי, איים עליהן עם רובה, חטף לאימא שלי את הטלפון והוציא אותן החוצה לטנדר שנמצא בשער".
באומץ ותושייה רבה, איילה ושני נמלטו מהמחבל ונכנסו לתוך הבגאז', תוך כדי שהמחבל יורה עליהן, ובדרך שני נפגעה מכדור באזור העליון של הירך. "הן השאירו פתח קטן, והוא המשיך לירות על הרכב. פתאום מרחוק אימא שלי ראתה כוחות שלנו דרך החריץ בבגאז', פתחה את המכסה וצרחה שיבואו להציל אותה. הם הגיעו, היו חילופי אש עם המחבל והם הצליחו לנטרל אותו. אימא שלי ביקשה מהם להיכנס ליכיני כי החולייה שתפסה את אבא שלי נכנסה ליישוב, והם ביקשו מאימא שלי ושני לרוץ לצומת היכן שיש רכב של כוחותינו. הן הגיעו בסוף לסורוקה, והכוחות שנכנסו ליישוב אמרו שחוליית המחבלים חוסלה".
כשהזוועות הללו התחוללו בדרום, אופק הייתה בחופשה בכרתים, רחוקה מהידיעה על גורלו של אביה. "כשראיתי בחדשות שיש אזעקות בת"א, בדקתי עם אח שלי שהכלבות בסדר, חבר שהיה במסיבה סימס שהיה שם בלגן והצליח לברוח. התקשרתי לאימא שלי והיא לא ענתה עד 12:00, אז הגיעה לסורוקה והתקשרה אליי מטלפון אחר, היא אמרה לי שהיא בסדר ונמצאת עם שני. היא לא רצתה להגיד לי שחטפו את אבא, אז המציאה סיפור שהצבא לקח אותו והוא תיכף יחזור. רק כשחזרתי למחרת בערב היא אמרה לי שכנראה הוא שבוי".
נמשיך את הצוואה שלו ולא נפסיק לרקוד
מאז, במשך 18 יום, אילן אברהם היה בגדר חטוף, ומשפחתו וחבריו חיו בערפל כבד של אי וודאות ונעו בין ייאוש גמור לתקווה שאולי חטפו אותו והוא עדיין בחיים. עד שהגיעה הבשורה המרה: גופתו של אילן זוהתה.
"ממה שהבנו, בקרב היריות הוא נרצח, והגופה שלו הייתה בין הראשונות שנאספו, עליה הערימו עוד ועוד גופות, ולקח להם 18 יום עד שהגיעו לגופה שלו, המדינה הייתה בטוחה שהוא בין החטופים, אבל אימא שלי אמרה שזה לא הגיוני, כי אם נכנס ליישוב חי והחוליה חוסלה, ללא ניצולים, זה אומר שגם הוא ביניהם, בתוך תוכה היא הרגישה, אבל כשמסביבה אמרו שהוא חטוף, הייתה לה עדיין תקווה שהוא חי".
תחושת האי וודאות שאאפה את המשפחה וחבריו של אילן שיסעה אותם, כך מספרת אופק, והידיעה, קשה ככל שהייתה, נתנה ולו לרגע מנוחה לנפשם. " באיזשהו מקום, היה יכול להיות הרבה יותר גרוע. יכולתי להיות יתומה בלי שני הורים, או לקבור את אבא שלי בחתיכות. לכעוס תמיד אפשר, אבל לאבא שלי היה הכי חשוב בעולם שנהיה חזקים, נשמור על אימא וניאחז בה, ונמשיך את הצוואה שלו שלא נפסיק לרקוד. עשינו הכול בשביל שיילך בצורה הכי מכבדת שיש".
הלוויה צבעונית, עם בנדנות, שפריצרים וסוכריות
הלווייתו של אילן שיקפה במידה רבה את מי שהיה בחייו: צבעונית, מוקפת חברים וצפופה באהבה. אחת מחברות המשפחה כתבה בפוסט על הפקק הארוך בכניסה לבית העלמין שבו נקבר: "כמו בכניסה לפסטיבל ענק. היית אבא, אח, דוד וחבר של אינספור אנשים, אלפים באו ללוות אותך בדרכך האחרונה למעלה ועוד אלפים רצו ונבצר מהם להגיע. הצבא והמשטרה הקיפו אותנו בנשקים שלופים, שמעתי אחד מהם אומר לשני: "פשש כמה אנשים, כאילו לפחות הרמטכ"ל פה", אמרתי להם, "אכן זה ראש השב"כ – 'ראש השבט הכללי' של משפחת הטראנס".
המלווים בדרכו האחרונה התבקשו להגיע בלבוש צבעוני, ולענוד צמיד, ממש כמו בכניסה למסיבה, הנושא את שמו. "לא רציתי שאף אחד יבוא בשחור רציתי שיהיה כמה שיותר צבעוני וכמה שיותר אבא שלי, 2,500 איש הגיעו ואף אחד לא בא עם שחור. הקבר שלו מלא בפרחים, בנדנות, שפריצרים וסוכריות, כל מה שהיה הוא, ודאגנו שייקבר עם הצמיד על היד", אומרת אופק.
שרון שפירא, חברה קרובה שהכירה את אילן ואיילה בסצנת הטראנס מספרת, שאילן תמיד הגיע מאורגן למסיבות ופסטיבלים. "הם היו עוזרים ודואגים לכל מי שהיה צריך. זוג מלאכים שנמצאים תמיד במסיבות, אילן היה מגיע מאורגן עם פרות ושפריצר, בקבוקי מים וקרח, היה דואג לאנשים שאיבדו את זה במסיבה. לא מפתיע שהרבה אנשים אמרו שהם מרגישים שאיבדו את אבא שלהם, ולא רק צעירים, הוא היה אבהי לכולם. בהלוויה היו אפילו די ג'יי ידועים, זה לא רגיל שאתה מגיע לקהל שלך, אבל אילן היה דמות שאי אפשר לפספס, מלא שמחה טבעית ונוכחות צבעונית, אהבו אותו בכל מקום שבו היה".
בימים אלה, אופק, אימה איילה, ושני אחיה, ארד ואגם יושבים שבעה, ושומעים מאלפי אנשים סיפורים מרחיבי לב על אילן, שרק מוסיפים עוד נדבך ומעבים את דמותו מלאת הנתינה, החסד, והגבורה. "הוא רק רצה לעשות טוב בעולם, מהדאגה לאנשים במסיבות וגם לבעלי חיים. כשהוא אימץ כלב, הוא שילם סל אימוץ על עוד עשרה כלבים כי חמל עליהם אבל לא יכל לאמץ את כולם, במסיבות היה קונה מהדוכן את כל הנקניקיות ומאכיל את הכלבים. הוא חי בשביל לתת ולגרום לאנשים להרגיש טוב, אני ידעתי את זה 30 שנה אבל כשאני מקבלת את הפידבק הזה מכל כך הרבה אנשים בכזו עוצמה, זה מאוד חזק".
בהודעה המוקלטת האחרונה ששלח לאופק, אמר לה שהכול בסדר איתו, ושהיא תמשיך ליהנות, לבלות ולשמוח. "האני מאמין שלו היה להיות שמחים כי החיים קצרים, גם הצוואה שלו לאימי הייתה "את תהיי בסדר", ואף פעם אל תפסיקו לרקוד, לפסטיבל אוזורה (פסטיבל הטראנס הגדול בהונגריה) הקרוב נלך ביחד בשבילו, נמשיך לחיות ולרקוד ולהיות חזקים", מוסיפה אופק.